המרכז הפוליטי איבד את דרכו. חסרה לו תוכנית משמעותית לשינוי כפי שהייתה ההתנתקות. ודווקא בשל כך קיים פתח לשינוי ראדיקלי דרך המרכז. לובינג והסברה לקידום אג`נדה של “התנתקות אזרחית מהשטחים” יכולים לספק תקווה ריאל-פוליטית לישראל (ולשמאל האידיאולוגי), באמצעות המרכז.
בצל ענננת הבחירות האפשריות או גיבוש מחדש של הממשלה, וללא קלף כמו תוכנית ההתנתקות, נדמית “קדימה” כעוד מפלגה מרכזית שדרכה חסרת הדרך נחשפה, ולא רק בטווח הקצר. גם שאר המפלגות הגדולות לא מציעות לציבור הישראלי משהו חדש לגבי בעיות היסוד של ישראל.
בכל זאת, ואם כל הכבוד לפעילות ראדיקלית, דווקא המרכז הפוליטי יכול כיום לקדם שינוי מהפכני יחסית בכל הנוגע לעתיד המדינה. כוחו העיקרי הוא הפרגמטיות שלו בשילוב עם דעת קהל מהזרם המרכזי שמתחילה להבין את המציאות בשטחים כגול עצמי רגע לפני יציאה מהליגה. כך זכתה בבחירות תוכנית ההתנתקות, ששילבה תפישה שמאלנית וימנית לכדי תוכנית מלוכדת, אך לא חסרת בעיות. הסקר בו 60% מהישראלים תומכים בהתנתקות לא תקף עוד, אבל הסיבה איננה עקרונית אלא פרגמטית – לנוכח הקסמים והמלחמה בלבנון.
לכן בואו נביט רגע על הדברים מעיני המיינסטרים הישראלי: המשך תוכנית ההתנתקות כיום הוא דגל שחור לרוב הישראלים לאור המציאות המדממת. יש הרבה מה לומר על ההתנתקות באופן ביקרותי, אבל על דבר אחד עשויים רבים להסכים: היא סימנה מעבר לצורת מחשבה שבמסגרתה לוקחים הישראלים אחריות על עיצוב גבולות הארץ ואופיה בלי קשר לגישת הפלסטינים – ושהשלום יחכה לזמנים טובים יותר. האפשרות הזו לפעול למרות שהמצב תקוע קסמה לישראלים רבים והניעה את מפלגתו של אולמרט קדימה. כעת נותרנו רק עם תקיעות והבטחות לפתרונות צבאיים שאת מגבלותיהם אנו מכירים.
במצב הביש הנוכחי המרכז הפוליטי יכול להיות רלוונטי, ולא כברירת מחדל, אם יציע לציבור יותר מאותם פתרונות ישנים שלא פתרו דבר. הישראלים תומכי ההתנתקות, שייצגו שינוי בעמדת המיינסטרים הישראלי לגבי השטחים, מחפשים כעת דרך ריאלית יותר ובטוחה יותר לקחת אחריות על בעיות היסוד של ישראל מבלי לשלם מחיר ביטחוני.
אפשרות כזאת, שיכולה גם לעורר תקווה זהירה ולהיות קלף מושך בקלפי, היא תוכנית להתנתקות אזרחית מיהודה ושומרון: פינוי הדרגתי, והפעם מכובד ואנושי יותר, של מרבית ההתנחלויות בגדה, במקביל להשארת כוחות צה”ל בשטחים עד שיתאפשר שלום יציב ומוסכם. בעצם מדובר פה בהפרדה מכוונת בין ההיבט הבטחוני – צה”ל נשאר על מנת למנוע התעצמות תשתית של טרור וטילים בתקופת הביניים – לבין ההיבט האזרחי – ההתנחלויות מפונות ואין יותר משטר הפרדה על בסיס דת בשטחים, אלא משטר צבאי, זמני מטבעו.
מבחינת המיינסטרים הישראלי כפי שהוא משתקף בסקרים, היתרונות בהתנתקות האזרחית רבים: היא לא משדרת סכנה ביטחונית כמו נסיגה רבתי מהשטחים; היא מחזקת מאוד את המעמד הבינלאומי של ישראל ומחלישה את זה של הפלסטינים; מצד שני היא מהווה איתות של שלום ורצינות כוונות עבור הפלסטינים ויכולה לחזק את מחנה השלום הפלסטיני אם נסיגה צבאית תושג תוך כדי הידברות עימו; במקביל היא משמיטה את הקרקע תחת טיעוני הפלסטינים לגבי משטר אפרטהייד בשטחים ולחילופין מאפשרת תקווה מול תפישת העולם של הימין-מרכז הביטחוני המצדד בהנצחת המצב הקיים משום שאין בטווח הנראה לעין פרטנר לשלום וביטחון. ואולי משכנע מכל מבחינת רוב הישראלים, התנתקות אזרחית היא צעד המנע הטוב ביותר נגד מדינה דו-לאומית.
עצם ההצעה להתנתקות אזרחית חושפת את החולשה של טיעוני הימין הביטחוני (חלקם מרוכזים פה), המשתמש בטרור כתירוץ להנציח מצב של כיבוש. אלא שכשמדובר בתוכנית לפיה צה”ל נשאר בשטחים עד להסכם יציב, מה עוד נשאר לטעון: שהמתנחלים הם אלו שמונעים פיגועים ולא הצבא? שמאות אלפי בני אדם עם אמונה בא”י השלמה הם קלפי מיקוח אנושיים לעוד כמה קילומטרים? שאנחנו לא מקבלים כלום בתמורה לצעד שמימלא רוב העם בעדו? לבסוף הם ייאלצו להודות שרצונם בהנצחת המצב ותו לו.
לאור הזדמנות זו לשילוב עמדות ושאיפות, על פעילי שלום וארגונים המתנגדים לכיבוש, להתחבר, ולו לרגע, להלך הרוח של המיינסטרים הישראלי ושל נציגיו הפוליטיים. ריכוז האנרגיה של ארגוני שלום בניסיון להשפיע על המרכז הפוליטי או לפחות להעלות על סדר היום הציבורי תוכנית להתנתקות אזרחית, יכול להיות אפקטיבי יותר מכל מחאה בשדרות רוטשילד.