וכמה מסכנים הצופים
תכניות החדשות של יום שישי של הערוצים השונים אמורות להיות גולת הכותרת של מחלקות החדשות. שלא כבימי חול מוקצה להן זמן ארוך יותר והן אמורות לבחון נושאים באופן יסודי ועמוק יותר מבימי חול.
אני חייב להודות שאיני צופה במהדורת יום שישי של הערוץ הממלכתי – ערוץ 2, יצא לי להציץ בעבר מספר דקות במהדורות הערוץ, ודעתי הקדומה, שמוטב להתרחק מכל דבר שהעורך והמגיש יאיר לפיד, אדם ששקוע עד צוואר בקיטש וניגודי אינטרסים, מעורב בו, רק התחזקה.
אני עובר לערוץ המסחרי השני, שם יושב מגיש המקריא את החדשות ולאחר מכן מוצגות מספר כתבות עומק, רובן שייכות לז’אנר הסיפור האישי המרגש, השבוע מאה שנה לגימנסיה רחביה, כמה מרגש לשמוע את ראובן ריבלין ומתן וילנאי מעלים זכרונות מימי בית הספר. לפני זמן לא רב אפשר היה עדיין לצפות שם בעופר שלח ורביב דרוקר, שני עיתונאים לשם שינוי, לא מבזקנים או מגישים. לא בלתי בעיייתיים צריך להדגיש, אבל בעלי מלאכה המנסים להתייחס ברצינות למקצוע שלהם ולשירות שהם אמורים לספק לצופים.
אני עובר לערוץ הממלכתי, איילה חסון ובן כספית, על הסתירה שבין בן כספית למקצוע העיתונות כתבנו כאן בעבר, האיש היה צריך לפתוח במהלך של שינוי קריירה מייד לאחר פרשת השופט תיאודור אור, אבל אצלנו מאז אותה פרשה מעמדו רק הולך ומתחזק. הצמד לא יודע לשאול ולא יודע להקשיב. להקשיב לאיילה חסון זה להיות שרוי במצב של מתח מתמיד, אתה מקשיב לתחילת המשפט אולם אינך יודע אף פעם כיצד יישמע סיומו המפתיע והבלתי צפוי.
הערב נמצאים איתנו באולפן, העורך דין דב וייסגלס וסגן שר החוץ דני איילון, על מנת לדון בדרישת ארצות הברית והאיחוד האירופי להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. כלל עיתונאי ידוע קובע שכאשר יש שאלה ציבורית שנויה במחלוקת חשוב מאד להביא לאולפן שני אנשים שיציגו את אותה עמדה וכך עשו עורכי המהדורה בערוץ הציבורי. במהלך הדיון מסתבר גם שמר וייסגלס שימש בעבר כעורך דינו האישי של דני איילון באיזה עניין משפטי, מה שהופך את האווירה באולפן לאינטימית וחברית מאד, כולם מכירים את כולם וכולם מסכימים עם כולם. כמה חבל שצריך לקטוע את הדיון המתנהל באווירה נעימה כל כך לאחר עשרים דקות. בסוף הדיון מעירה איילה חסון שהיא בטוחה שהצופים למדו הרבה מאד מהדיון. הרבה זה לא מילה איילה, המון.


