ומהבוקר נוסעים, נוסעים, נוסעים. נו, איפה דימונה?

לפניכם קטע מראיון עם אסתר, תושבת דימונה, מתוך פרויקט מחקר ראשון מסוגו על ההיסטוריה שבעל-פה של העיר, שערכו עמית בוטבול, אופיר איטח ושלי שאול (הנחיה וייעוץ מדעי: ד”ר חררדו לייבנר), ויוצג השבוע במפגש השני בסידרה “היסטוריה מזרחית – דברים שחסרים בתמונה” בסינמטק תל אביב. ״ההיסטוריה של דימונה מנקודת המבט של תושביה היא בהכרח שונה מזו שמספרים המוסדות ובעלי הכוח שהכתיבו את התפתחותה״, הם כותבים. ״בכל העולם מקובל מזמן לבחון את ההיסטוריה החברתית גם מנקודת המבט של חיי היומיום, הזיכרונות, הדעות והרגשות של בני ובנות העמים, של מי שלעתים קרובות היו קורבנות של החלטות של אחרים. הראיונות שאספנו וערכנו נועדו לקדם את המטרה הזאת בישראל: לאפשר לקולות האנשים להישמע וכן לאפשר לחוויות שלהם להיות חלק מהזיכרון החברתי הרחב, על מנת ללמוד, מניסיונותיהם, מאכזבותיהם ומלקחיהם למען הדור הנוכחי ולמען הדורות הבאים. בניגוד לזלזול ולהתעלמות של ההיסטוריה הממסדית והאליטיסטית אנו חושבים שיש משמעויות רבות ערך לזיכרונות, למחשבות ולרגשות של מי שבזיעת אפם בנו את החברה שבה אנחנו חיים. ואם מיעטו להשאיר בכתב את חותמם, הרי השיחה והריאיון מאפשרים לנו צוהר לעולמם״.

*

אסתר: עליתי מעיר במרוקו שקוראים לה סֵפְרוּ. עיר יפה מאוד, מעט ירק, צמחייה. אני למדתי בבית ספר צרפתי, אליאנס. במסגרת הלימודים האלה למדנו הרבה על ארץ ישראל, ואפילו כשהיינו נבחנים על איזשהו נושא בעברית, למשל כמו הקידוש או ברכה על ההבדלה, היינו מקבלים פרח מארץ ישראל. ואם היינו צוברים עשרה פרחים היינו מקבלים עץ. זה היה למעשה הקשר ביני לבין הארץ, חוץ מזה שההורים שלי היו שומרי מסורת ותמיד דיברנו על ארץ ישראל, אהבת הארץ.

והנה בשלהי שנות ה-50 הערבים קיבלו את העצמאות שלהם, והתחילו יחסים קצת ככה לא כל כך טובים בין הערבים ליהודים. הערבים אפילו רצו שהילדים של היהודים יתחתנו עם האוכלוסייה הערבית. אבי מאוד נחרד שבא אליו מישהו ואמר לו תשמע, יש לך בת וזה. בבהלה מהר התארגנו לעלות לארץ.

יצאנו מהעיר שלנו במוצאי שבועות. זה נמשך הרבה זמן, שלושה חודשים. עצרנו בקזבלנקה במחנה עולים, ושם הערבים עצרו את העלייה. לא נתנו לעלות בגלל שהם לא רצו שהיהודים יצטרפו אל הציונים בארץ ישראל, כדי שיילחמו עם הערבים. חיכינו לתור שלנו, הצטרפו עוד ועוד אנשים והמחנה היה מפוצץ, החיים שם היו מאוד מאוד קשים. אחרי שלושה חודשים עלינו על אנייה, מקזבלנקה לצרפת, למחנה במרסיי. אחרי חודש יצאנו לארץ, זה היה בדיוק משבועות עד הושענא רבה. היה גשם חזק, האוהל שלנו התמלא ואמרו לנו להתפנות כי ״מחר אתם עולים לישראל״. אז מהר מהר פינינו את האוהל, ארזנו את המזוודות וישנו אותו לילה בבית הכנסת. כל הלילה ישבו ולמדו תורה של שמחת תורה. למחרת, אחרי החג, עלינו לאנייה והגענו לארץ ישראל, בתאריך שני לעשירי חמישים ושש, לחיפה.

באנייה ביקשו מההורים להגיד איפה אנחנו רוצים לגור. אני דיברתי צרפתית, אז תרגמתי להורים. היינו משפחה מרובת ילדים, 8 ילדים, ואבי רק ביקש מקום שיוכל לפרנס את המשפחה בכבוד. אם אפשר לוד, כי יש לנו משפחה ברמלה ולוד. אמרו אה… נו, זה עיר לא… לא מתאימה לכם. אבל מה, יש לנו עיר מיוחדת בשבילכם, שהיא עיר גדולה, כמו קזבלנקה, ואתה יכול לעבוד בשפע, יהיה לך עבודה מפה עד להודעה חדשה: דימונה. אמר, אני יכול לפרנס את הילדים שלי בכבוד? שיהיה דימונה!

הגענו לנמל. אני זוכרת שהגענו, אני עכשיו רק זוכרת, אף פעם לא חשבתי על זה – איך שכולנו עלינו לסיפון, אנחנו מסתכלים והנה נראית לנו העיר חיפה, ארץ ישראל בכבודה ובעצמה והנשים… התחילו את הלולו לולו לולו והגברים מתפללים… שישו ושמחו, הגענו לארץ ישראל. כמובן שההורים משתטחים על האדמה, מנשקים את האדמה. ומחכה לנו משאית! היה בה איזה ריח של בצל, משאית של חקלאות. עלינו למשאית, ציידו אותנו בסנדוויצ’ים של גבינה שבחיים לא אכלנו… לא היה לנו תיאבון, לא לאכול לא כלום העיקר להגיע לדימונה.

ונוסעים מהבוקר, נוסעים, נוסעים, נוסעים. נו איפה דימונה? [צוחקת]… המשכנו אחרי באר שבע. מדבר שממה! שיממון! אין לא עץ ולא צמח ולא כלום. טוב, הגענו לדימונה. פתאום באים כל התושבים לקבל את פנינו. היו תושבים שהגיעו כבר ב-55 (דימונה נוסדה ב-55׳), ובין התושבים האלה אנחנו רואים כמה משפחות שהם מהעיר שלנו, מספרו. והם באו מהר, לא נתנו לנו להתמהמה. ישר מורידים את הדברים, והתחילו לתת לנו מהסוכנות מזרני קש כאלה ומיטות ברזל – ואמרו לנו, זה הצריף שלכם. היה ערב, לילה, לא ראינו כלום. למחרת בבוקר אנחנו קמים, אנחנו מסתכלים ימינה – חול. שמאלה, אחורה, קדימה – חול וחול, כלום אין. כמה צריפים בלבד. ולפנינו, שורה של בתי אבן. יצאנו לראות מה זה, איפה אנחנו נמצאים, ההורים שלי היו בתדהמה.

אני בתור ילדה חשבתי שזה עוד מחנה עולים. שעוד מעט ניסע לארץ ישראל, זה לא ארץ ישראל, זה… זה מעבר. וכל יום אני שואלת את ההורים שלי: נו, מתי נעלה לארץ ישראל? אמא שלי צועקת די! [צוחקת] מספיק! זה ארץ ישראל! ואז אבא לוקח אותי לבית ספר, ארבעה צריפים. אני ניגשת להיבחן, לקבלה, היה מבחן קבלה – כל מי שידע לקרוא הלך לכיתה ד’. לא היה כיתה א’, לא כיתה ב’, ולא ג’, אז ד’. כל הגדולים מעל 14, 15 – כיתה ה’. נכנסתי לכיתה, אני הייתי בת תשע והיו בני 10, בני 11, בני 12, בני 13, כולנו למדנו בכיתה אחת. והייתה לי הרגשה מזה, נוראית. אני למדתי בבית ספר עם דשא, בית ספר מטופח, בית ספר נקי, עם אחות בית ספר, עם מנהל… בית ספר מעולה. והנה פה כלום. ממש הייתי עצובה, כל הזמן הייתי עצובה. וזהו, אלו היו החיים במעברה.

אבי התנגד מאוד להישאר בדימונה. אמי בכתה כל הזמן, אחותי הגדולה שהייתה בת 16 לא יכלה ללכת לא לבית ספר ולא כלום. והיו בוכות כל הזמן, אחותי ואמי. ואבי החליט לנסות את מזלו [צוחקת] לקנות בית בלוד. הבאנו קצת כסף, משפחה שלנו הייתה בלוד, עזרה לנו, קנינו בית אבן. אה… בית ערבי… בלוד. ואז נסענו, הבאנו משאית, לקחנו את כל הציוד שלנו. לפני כן הוא הלך לסוכנות וצעק ועצרו אותו במשטרה. הוא לא רצה להיות בדימונה, לא היה לו מה לעשות פה, היה נגר מעולה.

מה הבעיה לעזוב?

אין, אי אפשר. אין דבר כזה שתעבור, איפה תגור? אתה צריך בית. לא נתנו. ואז הוא הלך לבאר שבע לסוכנות וביקש – אני לא יכול להיות פה, אין לי פה עבודה, אני נגר מקצועי.

למה עצרו אותו?

בגלל שהוא צעק, אז הם עצרו אותו במשטרה. הוא אמר להם טוב, עד שאתם נותנים לנו כמו שאתם אמרתם! עיר כמו קזבלנקה, אני רוצה עיר כמו קזבלנקה. צעק צעק. טוב. בסוף אמרו בסדר, אנחנו משחררים אותך ואנחנו נותנים הוראה, שיתנו לך בית בבאר שבע. בסדר. נתנו לנו צריף כמו של דימונה, נתנו לנו אותו בבאר שבע. אבי הלך לראות את הצריף ובדיוק מישהו שפינה אותו ועבר כנראה לדיור של קבע. הוא בא לראות את הצריף, פלשו אליו. מישהו פלש אליו [צוחקת], לא יכולים לקבל אותו. היו לנו חברים שהייתה להם נגרייה, והוא חשב לעבוד שם. כל זה עבר, לא קיבלנו את הדירה, ראה שמישהו פלש לנו לדירה. מה הוא יעשה? עוד פעם יילחם? עוד פעם ילך למשטרה? חזרנו לדימונה והתארגנו לקנות בית בלוד, ואז קנינו את הבית הערבי בלוד, ועברנו… ההורים שלי הביאו משאית… ועברנו, ביום חמסין כזה… חום אימים. אמא שלי הגיעה לשם, הורדנו את כל החפצים הכל ופתאום היא רואה מה זה החום הזה, לא יכלה לשבת, היה לה חום. היא מסתכלת, היא רואה פה דירות של ערבים… בית כזה… בכלל אפילו הצל פה לא היה יותר טוב. ובשום אופן, היא אמרה, אני לא מוכנה להיות פה. התעקשה, אני חוזרת בחזרה לדימונה [צוחקת], חזרנו בחזרה לדימונה, הביאו משאית, אותה משאית שהורידה את הציוד, חזרנו בחזרה לדימונה. למחרת בבוקר, ההורים שלי אמרו, זהו, אנחנו – בדימונה.

ביום רביעי הקרוב (28.12, 21:00) ייערך בסינמטק תל אביב ערב ובו יציגו הכותבים את הפרויקט במסגרת במפגש השני בסידרה “היסטוריה מזרחית – דברים שחסרים בתמונה”. לפרטים

+ + +