באסם אברהים אבו-רחמה היה אחד מהפעילים המחויבים והמסורים ביותר למאבק העממי, הלא-אלים, הפלסטיני-ישראלי-בינלאומי המשותף, של כפרו בלעין, נגד גדר ההפרדה. ביום שישי, בהפגנה השבועית, נורה אבו-רחמה למוות על ידי חיילי צה”ל. הסרטון שצולם במקום מספר את הסיפור כולו. אדם לא חמוש ולא אלים, שעומד באדמתו על גבעה לצד עיתונאים, מפגין מול גדר שאפילו שופטי בג”ץ הסכימו שאינה חוקית, מנסה לפנות לחיילים ולדבר איתם, ונורה בכינון ישיר על ידי רימון גז חדיש ומסוכן, אשר אפילו הוראות הצבא קובעות שיש לירותו רק בקשת.
הכפר בלעין כבר מזמן ירד מהכותרות. נדמה שהמאבק נגד הגדר בכללותו לא מעניין את התקשורת יותר, ושאם כבר מתייחסים אליו – עוסקים בכפרים אחרים, או מדברים על האלימות של חלק מהמפגינים, או דנים בלגיטימיות השימוש בנשק כזה או אחר. אולי עכשיו אפשר להיזכר בבלעין; הכפר שיותר מכל כפר אחר מתמיד בהפגנות ובשיתוף הפעולה הבינלאומי. בלעין הוא גם הכפר שבשנתיים הראשונות הקפיד למצוא גימיק חדש בכל הפגנה, דרך חדשה ומקורית לנסות להראות לחיילים ולעולם כולו איזו גזרה נוראית גוזרת עליו הגדר.
אך זהו גם הכפר שראה איך השנים חולפות ודבר לא משתנה. החלטת בג”ץ להזיז את הגדר בבלעין, אשר מעבר לה כבר הולכות ונתפסות אדמות הכפר על ידי בנייני ההתנחלות מתתיהו מזרח, הושמה ללעג על ידי משרד הביטחון. זה מושך את הזמן ומציע מדי פעם פתרונות חלופיים המתעלמים לגמרי מהתנאים שקבע בית המשפט. במקביל ממשיך הצבא לדכא את ההפגנות ביד קשה ולערוך עליהן ניסויים בכלי נשק חדשים. חברי כנסת, חברי פרלמנט אירופי, זוכי פרס נובל, אמנים וניצולי שואה, לצד פעילי שלום מחויבים מהעולם כולו, המשיכו להביע סולידריות ולעלות לרגל לכפר שהפך לסמל, וכולם כאחד הותקפו ונורו ונפצעו מהתקפות הצבא. מספר הפצועים העולה לא הרשים אף אחד בישראל, והחיילים הבינו בצדק שאין גבול לרמות האלימות שניתן להפעיל.
ביום שישי הם הרגו את באסם. חבר. פעיל מסור. בדחן וחייכן, שתמיד ניסה להרגיע את המצב בשטח. לפני חצי שנה צילמתי אותו בסוף אחת ההפגנות. רוב המפגינים כבר התפזרו והחיילים התחילו לארוז את הנשקים וללכת, אבל באסם המשיך לשבת על סלע מול הגדר, המשיך לנסות לדבר אליהם. הוא ניסה להסביר לחיילים למה הוא מפגין, מה משמעות האדמה בשבילו ובשביל הכפר. אבל אף אחד לא הקשיב. עכשיו הם רצחו אותו באותו המקום.