זכרונות אהבה מרפורמה אגררית

אני זוכרת את היום שהמורה להסטוריה נכנסה לכתה וספרה לנו בהתרגשות על הרפורמה האגררית באירופה. חשתי מיד שהצדק נכנס לפעולה: כל אותם וסלים שגדשו את השיעורים הקודמים, ואת הספרות היפה – עמדו לזכות בתיקון העוול. בעיקר שיפרתי בדמיוני את מצבה של דיתה בת אדם, הסקנדינבית הנושאת על גבה את כל יסורי תבל שהטיל עליה נקסה, הסופר הסוציאליסט.~

אולם, כפי שהובהר לנו כבר בשלב מוקדם זה של החינוך החברתי, הרפורמה האגרארית היא רק שלב ראשון. שכן, קבלת שטח מחיה הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. כעת, משחולקה האדמה מחדש, ורבים עברו לערים – הגיעה העת לחלוקה דומה של אמצעי היצור. ואז, כל תלמידי הכתה, יזכו לראות את הצדק נעשה עוד בחייהם.

והנה בשבוע שעבר הייתי באיטליה ושמעתי חדשות. התברר שיישום השלב הבא רחוק מיישום, התברר שמה שנראה לי כנדבך נוסף בהחלת הצדק, אינו נתפס כך אפילו במולדת הרפורמה האהובה. הכתב בטלוויזיה דיווח על  תנאי העבודה בגרמניה, שהם מצויינים ומפליגים,  ומומחה אמריקאי “שאל את עצמנו”: “האם העובדים הגרמנים מודעים לעובדה שהם over paid?”. כלומר, הוצבה כאן אקסיומה בסיום המשפט: הם over paid. עכשיו נותר רק ללבן את שאלת המודעות שלהם. והכל לטובתם, כמובן, כי אחרת עלולים הבעלים להעביר את העבודה למקומות בהם אפשר לשלם פחות.

והכתב, נראה כאילו החמיץ את השיעור על הרפורמה האגררית: מה אתה ממהר לענין המודעות, כשטרם הובהר מה פירוש העובדים over paid? לעומת המנכ”ל? לעומת בעלי המניות? ומה פירוש האיום להעביר את העבודה למקום אחר כי אפשר להשיג עובדים זולים יותר – הרי מנכ”לים אפשר להשיג במחירי מבצע ממש! ואפילו בלי להעביר את העבודה! כל דרום איטליה גדושה מובטלים שיסכימו לשכר מנכ”ל נמוך בהרבה. שלא לדבר על בעלי מניות. אני אישית מכירה רבים, בלי הבדל השקפה כלכלית, שיהיו מוכנים לשאת בעול של בעלות על מניות הבנקים, או כימיקלים לישראל, או פולקסווגן.

זהו, רפורמה. מחלקים מחדש את המניות ומוצאים בעלי מניות אחרים הרבה יותר בזול.

אם לשפוט לפי המשך כתבת הטלוויזיה באיטליה, או שלא הבנתי היטב את שיעור הרפורמה האגררית, ובטעות סברתי שזה היה צעד לטובה, או שבעלי הכוח לא מנסים לעשות את הטוב. היתכן?