חבורה של בהמות. זה מה שהיינו

לפני כשנתיים, בעוד תקופה של אבטלה שבה חיפשתי עבודה בקדחתנות, הזדמנתי לראיון במשרדו של הקב”ט באחת מחברות ההי-טק המצוחצחות של הרצליה פיתוח. הוא היה בשנות העשרים המאוחרות לחייו ולבש חולצת לבנה מכופתרת, מקטורן אבטחה קל ותג מזהה שנתלה על הכיס הימני שלו. כשהגעתי הוא לחץ את ידי לחיצה חזקה, חייך חיוך שקט ובוטח וביקש ממני להמתין במשרדו עד הראיון. נשארתי שם לבד, סוקר את החדר במבט משועמם. מצאתי את זה על שולחן העבודה שלו. ניצבו שם שלוש תמונות: אישתו, הילד וצילום של מקלע על רקע מבצר הבופור. כשחזר לא התאפקתי ושאלתי אותו אם הוא מתגעגע ללבנון עד כדי שמצא לנכון להניח את הצילום ליד התמונות המשפחתיות. הוא חייך שוב, ואמר בנימה נוסטלגית שהוא מתגעגע רק לנוף.

רב מכר חדש נולד לביצת הספרות הישראלית – “אם יש גן עדן”. הוא מספר על חיילים ישראליים בבופור בשנתיים האחרונות לכיבוש בדרום-לבנון. על כריכתו החיצונית מתנוסס צמד המילים “רומן מאלף” שהדביקה לו חיה הופמן, ואמנון דנקנר הוסיף מאחור בסגנון יאיר-לפידי אופייני – “זה בעיקר ספר עלינו והחיים שלנו בארץ הזאת על היפה והנורא שבהם”. הקלות הבלתי נסבלת שבה מוכתר ספר מכעיס כל כך, מתסכל ומקומם כל כך, כקול אותנטי האמור לייצג את קולו של “דור שלם – שנלחם בשם `הרעות`” (כך על הכריכה האחורית) מעידה במשהו על אותם דברים שדומה שלעולם לא יישתנו במחוזות הישראליות, וחבל שכך.

אינני יודע מדוע קראתי את הספר; הוא נקלע לידי בדרך מקרה, שבע שנים לאחר שיצאתי משם בפעם האחרונה, בשלב שבו כבר הצלחתי לארוז את רוב הזכרונות בקופסאות שחורות, חתומות בקלישאות של “יהיה בסדר”, שאולי היה טוב אם לא היו נפתחות. אבל הן נפתחו. ייתכן ואפשר היה לזקוף זאת לזכות הספר אם לא היה ברור שהוא נכתב בכדי להיות מונח על מדף בין כל כתבי רם אורן לאלבומי ניצחון ממלחמת ששת הימים, גם הם חותמות של “יהיה בסדר” רק ברמה הלאומית. האפקט העיקרי של הספר הוא יצירת חיבור בין עולמם הפוליטי הנבוב של לוחמי החי”ר שכילו את זמנם ולעיתים את חייהם בשורה של מבצרי בטון בדרום-לבנון, לטעמו של הקורא הישראלי-הפטריוטי הממוצא, ששש אלי סיפורי גבורה והקרבה בכל עת שאלה מזדמנים בפניו. למעשה, מטרתו היא לטהר את העבר המטונף שרבים מידי חוו, באמצעות מסגור שלו לצד סיפורי גבעת התחמושת, המיתלה, כ”ג יורדי הסירה, חסמב”ה-חסמב”ה-חסמב”ה ועזית הכלבה הצנחנית.

על פי רוב דמויותיו של לשם אינן מהוות יותר מקריקטורות סטריאוטיפיות. קרוב לוודאי שהן צוירו בהשתתפותם הפעילה של חיילי `גבעתי` ששיחות עימם היוו את הבסיס התחקירי לכתיבת הספר וייתכן מאוד שכך אותם חיילים רואים את עצמם ואת חבריהם. בעיני הדבר רק מטריד יותר. רוב הנפשות הפועלות מצויירות לאורכם של שלושה קווים עיקריים: גזענות, שמבחינה בין המזרחים-הערסים-הדפ”רים לאשכנזים-הצהובים-ההומואים; שוביניזם, שמבחין בין אלה ש`פותחים` בחורות ומתנהגים אליהן כאל חפצים, כמתחייב מצו הטסטוסטרון, לבין המהוססים יותר, ה`לא מבינים עניין`, שהם, ניחשתם נכון, אשכנזים בדרך-כלל; וה`רעות` – מושג שממשיך מסורת ציונית זקופה וגאה המקדשת את האחווה הגברית ומנפה מתוכה את כל מי ששונה – המתבודדים, המפונקים והבתולים, לא עלינו.

מכאן נע הספר בין שני קצוות. מחד, הוא לא בוחל במילים ושוזר כל משפט שיוצא מפי הנפשות הפועלות בשלל קללות וגידופים אותנטיים, שניכר כי נאספו בעמל רב. בשלבים מסויימים דומה כי לשם משתעשע בכתיבת ספר על האנטי-גיבור הישראלי החדש: לחיילי גבעתי שהוא מתאר אין בלורית, הם אינם משכילים וכל חלומותיהם מסתכמים בהריגת מחבלים, אוננות וטיולים בדרום אמריקה. אולם מאידך, משלב כלשהו מתחוור כי לא כותב הספר ולא קוראיו רואים בנפשות הפועלות בו אנשים ששטחיות ורדידות תפיסת עולמם ראויות לביקורת כלשהי. במקומות רבים, רבים מידי, דומה כי האסקפיזם הפוליטי שמפגין גיבור הספר, “ארז”, ראוי בעיניהם להערכה, ולראייה – הוא אינו זוכה ולו לנימה ביקורתית אחת ממי מדמויותיו האחרות, פרט לכאלה שמוגדרות מייד כפחדנות תבוסתנית. להזכירכם: מדובר באסקפיזם שבו החזיק אדם שהשכים מידי בוקר במטרה אחת – “להוריד” כמה שיותר מחבלים ולאחר מכן להצטלם עם גופותיהם למזכרת, באופן שמתואר, דרך אגב, בספר בפירוט. טקסים כאלה, כידוע, היו נוהל שגרתי בקרב לא מעט יחידות ששירתו בדרום-לבנון.

מתוך האסקפיזם הזה, שדוגל בהרג מקצועי ולא-פוליטי של “האוייב”, נובעת גם השנאה הקשה והעיוורת לכל השמאלנים, ארבע האמהות האלה שלא מבינות בצבא, התקשורת והג`ובניקים. החייל-הקרבי-הלוחם בצבא ההגנה מצוייר כאן כיצור נטול-מוחין, שחי ברדיפה מתמדת אחרי אתגרים ושאיפות חסרי משמעות. החתירה להגשמת האתגר הנוכחי, `הורדת` מחבלים, אינה דורשת משמעות או הצדקה; לדמויות בספרו של לשם די בתחושת ה”סיפוק” לשם קיומה. השהייה בדרום-לבנון מצדיקה את עצמה מכיוון שהיא מספקת, וכמוה ככל הנראה גם השהייה ברצועת עזה, שעימה הספר מסתיים, וההחזקה בשאר השטחים הכבושים, שנראה כי עוד ייכתבו ספרי גבורה רבים בטרם תסתיים בעצמה.

וגרוע מזאת: גיבור הספר, שבקולו בחר לשם להעביר את סיפור המעשה, מדבר ופועל כמי שהתמכר למלחמה. הוא חווה חוויה של זרות, שלתחושתו אנשים שלא עברו את שעבר אינם יכולים להבין. אלא שלהבדיל מחוויות זרות נוסח “במערב אין כל חדש”, חוויית הזרות של גיבורו של לשם היא חוויית שמקדשת את המלחמה כערך. כך, במילים האלה, למשל, הוא מסכם את שירותו בלבנון: “אם לא ישרור שלום בינתיים, אני ארצה שגם הילד שלי יעבור את מה שעברתי שם אני, את האתגרים, את הכאבים והפחדים […]. ככה זה אצלי. התבגרתי שם, לטובה ולרעה, ואפילו היה לי שם טוב לפעמים”. נבואת הזעם הזאת, שבה גבר מוריש לבנו את המלחמות שהוא לחם אמורה לדעתי לזעזע ולקומם. בישראל של שנות האלפיים, שבה דבריו של כל חייל קרבי זוכים להערצה ללא קשר לתוכנם וסופרים שלא היו חיילים קרביים חשים מחוייבים להתנצל בפרק המסיים את ספרם, היא הופכת ל”קול של דור שלם”.

את הפרדוקס הגדול של הספר, ואולי לא רק שלו, ניתן למצוא באחד מעמודיו האחרונים. לשם כותב שם כי “תחושת הסתמיות שחקוקה על כל אחד מהקורבנות, ועל הצלקות, וחוסר האונים שבידיעה שלא ידעתי, ותחושת ההחמצה העמוקה האישית על שלא הייתי ולא חוויתי, והרצון, באמצעות הדמויות, לצרוב בי את עוצמת החוויה ולהבין – כל אלה יחד הביאו אותי לכתוב את הדברים”. כך, במשפט אחד, הוא מצליח להצביע גם על חוסר התוחלת של השהייה בלבנון ושל ההרוגים, שמי יודע אם נתבגר יום אחד בכדי להכיר בסתמיות של מותם, וגם על החמצה אישית, לא פחות, שהוא חש מכיוון שלא היה שם. את תחושת ההחמצה של המוות הסתמי הספר מבקש, ככל הנראה, לקדש ולהוריש לדורות הבאים של המתגייסים לצבא, בתקווה שגם הם יבקשו למות כך סתם ללא מטרה. מעשי אבות יהיו כנראה לעולם סימן לבנים.

החברה הציונית בישראל זקוקה לסיפורי גבורה בסופה כל מלחמה מיותרת שאליה היא יוצאת, וספרו של לשם מספק לה אחד מצויין. הוא זיכה את קהל הקוראים הישראלי בעוד דור של גיבורים ראויים להערצה, והפעם כאלה שמקללים, יורקים, מזיינים ונשב”זים. הם לא קוראים את טולסטוי, אבל כן שומעים את שלמה ארצי, ואחד מהם אפילו מנסה לדקלם את שייקספיר וברנרד-שאו בעמדת השמירה. בגלל שהם לא יודעים לכתוב ברמה סבירה, בא איזה עיתונאי מידיעות אחרונות וכתב בשבילם את הספר, ועכשיו כל עמישראל יכול לשבת ולקרוא ולחוש זיקפה-לאומית-גאה מהי.

את הספר שלי זמורה-ביתן לא יפרסמו, בעיקר מפני שאין לי כוח נפשי לכתוב אותו. אבל טור קצר כן, ואני הרי חייל לשעבר אז צריך לפרסם כל שטות שיוצאת לי מהפה. תקשיבו.

חבורה של בהמות. זה מה שהיינו. היינו אכזריים ורעים בצורה יוצאת דופן, אחד כלפי השני וגם כלפי חוץ. התעללנו ופסלנו כל מי שהיה שונה, חדש או אחר. לא היינו יפים, לא היינו חכמים, לא היינו חברים. בניגוד לכל ההבטחות של המפקדים בטירונות והדודים עם הצ`פחות בבר-מיצוה, לא נשאר לי אף חבר מימי הצבא. הפעם שבה הייתי הכי קרוב למות בלבנון הייתה כשניסיתי להתאבד בשירותים, אחרי חמישה ימים רצופים של תורנות מטבח. חשבתי שאם אני מקרצף עוד סיר אחד אני אתפוצץ. כן, היו גם כמה מארבים שיצאתי אליהם ולא ידעתי איך קוראים לחלק מהאנשים שיושבים לידי בתוך השיח כי הם לא דיברו איתי בגלל שהייתי הכי `צעיר` בפלוגה. כשנהייתי מפקד והוצאתי בעצמי חיילים לבית המטבחיים שבחוץ, לא האמנתי באף אחד מהצעדים שצעדתי. אני מאוכזב מכך שאינני עומד בסטנדרטים של אמנון דנקנר, אבל הסיבה היחידה שבגללה המשכתי לשרת לא הייתה `רעות`. למען האמת, היחס ביני לבין חלק גדול האנשים בפלוגה גבל בשנאה הדדית, ובכל מקרה – גילוי אמיתי של רעות היה צריך להתבטא דווקא בארגון של סירוב פקודה קולקטיבי. במקרה כזה היו מפרקים אותנו וכולנו היינו משתבצים בתפקידים בעורף. נשארתי בשל הנטייה המולדת שלי לציית למערכות: פחדתי מאוד להיכנס לכלא, וכן, הייתי ילד טיפש בן 20, על זה הרי הצבא בדיוק בונה. כמו לשם, גם אני ייפיתי את המתים שלי, הפכתי את עצמי לחבר הכי טוב שלהם אחרי שהם התנדפו, שכנעתי את עצמי שאני סוחב מהקרבות ההירואיים שלא השתתפתי בהם צלקות שלא יימחו. אלא שלהבדיל ממנו, אין לי בעיה לוותר על כתרים שאיש אינו ראוי להם: השנים האחרונות בלבנון לא היו מלחמה ולא הייתה בהן גבורה. הם היו יומיום סתמי, ריק וחסר משמעות, שבתוכו הסתובבו חופשיים ילדים צעירים וטיפשים מידי, שצבעו את עצמם בצבעי `רמבו` והצטלמו עם הנשק וכל הציוד שמשלמי המיסים קנו להם, ילדים שהאופי המחורבן שלהם משך אותם לחפש אקשן וריגושים והמדינה נצלה אותו עד תום.

הקורבנות האמיתיים של המלחמה הם בעיני תושבי דרום-לבנון. אף אחד לא דיבר עליהם, לא בשמאל, לא בימין ולא בדרגים הצבאיים. אף אחד לא חשב שהעוצר שהוטל על רצועת הביטחון בכל לילה משפיע עליהם בכל צורה שהיא, אף אחד לא חשב על הילדים בני ה-12 שרעו כבשים ועיזים בין מטענים, פצצות מרגמה וקנים של מקלעים, אף אחד לא חשב על משפחות שנקרעו בין בני המשפחה שהתגייסו לחיזבאללה לאלה שבחרו דווקא בצד”ל.

לשם והמרואיינים שלו צודקים: אף פעם לא נהייה יפים יותר משהיינו שם. היום אנחנו קב”טים בחברות הי-טק, סמנכ”לים ב`קשת` ויועצי תקשורת של אולמרט ב`קדימה`. השיער של כולנו נסוג, לרובנו יש כרס וכמה מאיתנו כבר הספיקו להתחתן ולהביא, מדושני עונג וחסרי אחריות, גם ילד או שניים. הבעיה היא, שכבר אז היינו מכוערים עד אימה. הבעיה היא, שהנסיגה הצפויה-מראש בשיער התחילה כבר בלבנון.

ולכל שאר הוטרנים הגיבורים שמתכננים קריירה סיפרותית כדאי לומר שבשביל לכתוב ספר אמיתי על לבנון אין מנוס מלומר אמירה פוליטית כלשהי. מי שלא אומר אותה כותב דברים חסרי-משמעות בדיוק כמו המלחמה, כוס-אם-אמק.