חופש בעבודה או למי שייך הזמן?

נתקלתי במאמר בניו יורק טיימס שנראה שעוסק באקדמאים ומר גורלם, כמעט והפסקתי לקרוא את המאמר כי די נמאס לשמוע על מצבם הקשה של כל מיני פרופסיונלים ששקועים בביצתם בלי להביט שמאלה או ימינה. בגלל הרגל המשכתי לקרוא ומצאתי שיש בכל זאת יתרון בעבודה האקדמית והוא שליטה על הזמן, אנחנו מחליטים מתי ואיך לעבוד בלי פיקוח כלשהו, בניגוד לעובדים אחרים שלא יכולים ללכת לשרותים בלי שמישהו יפקח עליהם.

במאמר מצטט הכותב את אי. פי. תומפסון, שספרו “The Making of the English Working Class”  שפורסם ב-1963 נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בנושא עבודה ועובדים, שכתב שבתקופה הטרום תעשייתית  לעובדים הייתה שליטה על זמן העבודה שלהם, מדובר בעיקר על עובדי חקלאות ואומנים. מתברר שגם עובדי תעשיה במאה התשע עשרה , טרום התמסדות הניהול המדעי, נהנו מאותה פריבילגיה.

במאמר מביא הכותב כמה דוגמאות לכך, אחת הדוגמאות עוסקת במגלגלי סיגרים, מעסיקם מתלונן שאף פעם אי אפשר לסמוך שאלו יעבדו בכל שעות העבודה. בדרך כלל הם היו באים לעבודה מגלגלים כמה סיגרים הולכים לבר הסמוך שותים קצת משחקים קצת וחוזרים לעבודה, מגלגלים עוד כמה סיגרים ושוב הולכים לבר, כך שביום עבודה עבדו בין שעתיים לשלוש. ב-1882 אף פרצה שביתה שניסתה לשמר את יכולתם של העובדים לצאת ולבוא כהוות נפשם. יצרני הסיגרים לא היו יוצאי דופן במובן הזה.

באופן מעניין דווקא בתקופה שבה הדמוקרטיה המדינית הייתה מצומצמת, עד לא קיימת, במקום העבודה יכלו העובדים להימנע מפיקוח מתמיד של מעסיקים. היום כשהדמוקרטיה הפוליטית מקובלת מקום העבודה הופך ליותר ויותר דיקטטורי. בסרט “שביתה” (אסף סודרי ואמיר טאוזינגר) מצוטטת המנהלת האומרת “פה זה מפעל פרטי לא דמוקרטיה”, במקום אחר שואל העומד בראש ה-AFL-CIO ההסתדרות של האמריקאים: “האם אנו יכולים להיות דמוקרטיה אם הדמוקרטיה נעצרת בדלת מקום העבודה?” מעניין כמה אנשים בישראל מטרידים את עצמם בשאלה הזו, הרשו לי להניח שמעט, מעט מידי.