• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חופש הביטוי ואויביו במערכת העיתון

יוסי דהאן

במדינות חשוכות, פקידים ובעלי שררה רודפים עיתונאים, הם מגבילים את חופש הביטוי שלהם ומפטרים אותם מעבודתם. בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון פקידים ופוליטיקאים פטורים מחובה זו, הם יכולים לסמוך על עורכי עיתונים שהם יבייתו וירסנו ביעילות רבה יותר עיתונאים סוררים שיחרגו מלב הקונצנזוס.

לאחר שהעיתונאי והעורך מירון רפפורט פוטר על ידי משה ורדי עורך “ידיעות אחרונות”, כיוון שלא העניק כותרת רכה מספיק, למאמרו של מרדכי גילת שכתב כי מבקר המדינה קבע שראש הממשלה לא דיבר אמת בפרשת הקרקעות בכפר מל”ל, הגיע עתה תורו של עורך “מעריב” אמנון דנקנר להציב את גבולות חופש הביטוי בעיתונות הישראלית.  

בשבוע שעבר פיטר אמנון דנקנר את העיתונאי יהודה נוריאל, בעל מדור בשם “מדבר יהודה” במקומון “זמן תל אביב”. נוריאל פרסם לפני שבוע במדורו קטע בשם “ארץ קטנה עם שפם” שנשא את כותרת המשנה “מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים”. בתחתית המאמר הופיעה החתימה א` שיקלגרובר. המאמר שתמך בעמדת הסרבנים, התבסס על טקסטים שכתב היטלר. שיקלגרובר הוא שם נעוריה של סבתו של היטלר. 

(הקטע שפורסם על ידי נוריאל מופיע באתר מיד בהמשך טקסט זה)

לאחר פרסום הטקסט פנה העיתונאי אראל סגל ליואב צור עורך רשת המקומונים של “מעריב” ויעקב אחימאיר מהערוץ הראשון שלח אי מייל לעורך העיתון אמנון דנקנר. שניהם מחו על הפרסום. כמה ימים לאחר מכן פיטר דנקנר את נוריאל. לטענתו של דנקנר הוא פיטר את נוריאל כיוון “שהוא גנב את דעת עורכיו, שלא ידעו כי שם נעוריה של סבתו של היטלר היה שיקלגרובר, וגרם להם להדפיס את מכתבי היטלר. בנוסף לעניין מאד חמור זה הוא השתמש בחומר הזה למטרה של סטירה דוחה במיוחד, שמשמעותה היא שמי שמתנגד לסרבנות הוא היטלר, או מעין היטלר, או בדרך להיות היטלר… בעיניי זה היה מעשה מחריד שאין עליו כפרה ושאינו יכול להיות מוגן על ידי הזכות לחופש הביטוי”.

תום שגב בספרו “המיליון השביעי”  ומשה צוקרמן בספר “שואה בחדר האטום” הצביעו על לא מעט דוגמאות בהן זכר השואה מגוייס ומנוצל לצרכים מסחריים ולהכשרת מעשי עוולה אחרים. מעשים ומדיניות חסרי הצדקה מוסרית שהעלאת זכר השואה אמורה לטהר כביכול. פרופ` יהודה אלקנה פרסם לפני מספר שנים מאמר מעורר מחלוקת בשם “בזכות השיכחה”, בזכות שיכחת זכר השואה מאותם טעמים. פיטוריו של נוריאל הם דוגמה נוספת מחפירה לזילות מהסוג שכתב עליו אלקנה. שימוש בזכר השואה להגבלת חופש הביטוי.

יצא לי לקרוא לא מעט מטוריו של יהודה נוריאל, בארץ השממה הקונפורמיסטית של הפובליציסטיקה הישראלית, נוריאל הוא כותב מקורי, חריף, אמיץ ויוצא דופן. נוריאל מגדיר את עצמו ככותב “מזרחי ליברלי” ואכן רשימותיו משקפות את הזיהוי העצמי הזה. לנוריאל קול עצמאי, ייחודי ובלתי תלוי, בתקשורת שרובה המכריע אשכנזי לנוריאל קול מזרחי בוטח ומעורר כבוד.

בואו נברר מהו “אותו מעשה מחריד שאין עליו כפרה, ושאינו יכול להיות מוגן על ידי הזכות לחופש הביטוי”. יהודה נוריאל לקח טקסט של גזען לאומני, שבקריאה בטקסט שכתב אותו גזען ניתן לשמוע את הדהוד הריטוריקה המושמעת מידי יום מפי פוליטיקאים, פרשנים ועיתונאים בתקשורת הישראלית. נוריאל הרי ידע שיזהו את הכותב המקורי של הטקסט, הוא לא ניסה לגנוב את דעתו של אף אחד. רצונו, נדמה לי, היה לזעזע את הקוראים. להצביע, וגם להזהיר מפני הדמיון בטענות הלאומניות שנשמעות בשיח הציבורי הישראלי היום, לבין אלו שהשמיע היטלר בשיח הגרמני אז. נוריאל הוא לא הראשון שמצטט מדברי היטלר על מנת להצביע על הסכנות הטמונות בעמדות פוליטיות מסוימות. לא מעט פובליציסטים אחרים בישראל ובמקומות אחרים, ציטטו מתוך “מיין קאמף” על מנת להצביע, בין היתר, על הדמיון שבין חלקים במצעים של מפלגות לאומניות, או נאומי פוליטיקאים ימניים, לבין הטקסט של היטלר. הטענה של דנקנר ואחימאיר כאילו התכוון נוריאל לומר שכל מי שמתנגד לסרבנות הוא מעין היטלר היא מיתממת ומגוחכת. כל מי שקורא את נוריאל יודע שכתיבתו חכמה קצת יותר מהטענה הפשטנית שמייחסים לו אחימאיר ודנקנר. בפליק פלק צדקני נעדר כנות הפכו את עצמם מתנגדי הסרבנות לעדת נרדפים.

לכן לעורך עיתון, שכל צידקת קיומו מבוססת על עקרון חופש הביטוי, חייבים להיות נימוקים כבדי משקל ומכריעים על מנת להצדיק הגבלה של חופש הביטוי, שלא לומר לפטר עיתונאי.  

על מנת להגביל את חופש הביטוי צריך להצביע על אינטרס ברור אחר העומד מולו ומכריע אותו. למשל בטחון המדינה וגם אז יסוג עקרון חופש הביטוי רק בתנאים מחמירים מסוימים, או כאשר העקרון פוגע באופן ברור וחמור בשמו הטוב של אדם, או בפרטיותו. הנימוק היחיד שעולה על הדעת שיכולים להעלות דנקנר, סג”ל ואחמיאיר על מנת להגביל את חופש הביטוי הוא פגיעה ברגשות. בויכוח על גבולות חופש הביטוי טענת הפגיעה ברגשות נחשבה תמיד לאינטרס מפוקפק וחלש על מנת להצדיק בעזרתה מגבלות על חופש הביטוי. כיוון שמטבעו של חופש הביטוי , תמיד יימצאו אנשים שיטענו כי רגשותיהם נפגעו מהבעת עמדה מסוימת שלה הם מתנגדים בחריפות. פגועי רגש רבים כאלה יימצאו בעיקר במקרים בהם מושמעות בשיח הציבורי עמדות נון קונפורמיסטיות, חריפות שמטרתן לזעזע. אימוץ תחושותיהם הרגשיות של מאזינים, צופים או קוראים  כקריטריון לקביעת גבולות עקרון חופש הביטוי תהפוך את העקרון לעקרון ריק ותפגע אנושות בשיח הדמוקרטי. נראה לי שלמעט הפגיעה ברגשותיהם של יעקב אחימאיר, אראל סג”ל ואמנון דנקנר אין רבים שרגשותיהם נפגעו עד כדי הגבלת עקרון חשוב כמו חופש הביטוי. הרגשות החזקים של העיתונאים הללו, שלשתם מתנגדי סרבנות, אינם נוגעים לזכר השואה, נדמה לי שמדובר ברגשות זעם חריפים של מתנגדי סרבנות לנוכח עמדתו הבוטה והחריפה של עיתונאי התומך בסרבנים. זכר השואה הוא רק התירוץ שבעזרתו ניתן להשתיק את אותו עיתונאי ולאחר מכן לפטרו.

זה לא מקרי ששני העיתונאים שפוטרו, מירון רפפורט ויהודה נוריאל הם מהצד השמאלי של המפה. באווירה הלאומנית והמקרטיסטית המחניקה השוררת כאן היום, עמדות של עיתונאים עצמאיים נתפסות כחריגות ומסוכנות, עמדות שיש להשתיקן.

עמדות הפוגעות בתדמיתם של “ידיעות אחרונות” ו”מעריב” שחייבים להצטייר בעיני קוראיהם כעיתונים מגויסים ופטריוטים. עיתונים אלה נזהרים שלא להרגיז חלק גודל מקהל הקוראים, בין היתר משיקולים מסחריים. ורדי ודנקנר משוכנעים שהקוראים שלהם לא מעוניינים לשמוע קולות יותר מידי “שמאלנים”.

אני בטוח שהעיתונאים בשתי מערכות העיתונים הפנימו את המסר, ורדי ודנקנר שרטטו עבורם את גבולות האסור והמותר, את גבולות חופש הביטוי שלהם כעיתונאים. כל אחד מהעיתונאים יחשוב מעתה פעם נוספת בכל פעם שהוא צריך לתת כותרת ב”ידיעות אחרונות” על מעשיו של ראש הממשלה, או כאשר הוא מנסח ידיעה, או כותב מאמר ב”מעריב”,  על סרבנות ומדיניות צה”ל בשטחים. ורדי ודנקנר אינם צריכים לטרוח ולהוריד הוראות מפורשות נוספות.

הפיטורים הללו מצביעים גם על מצבם העגום של העיתונאים בישראל, על תלותם המוחלטת במוציאים לאור ובעורכים, על מעמדם המקצועי הירוד, מישהו שמע את קולה של “אגודת העיתונאים” בפרשות אלו, ועל חוסר יכולתם להגן על היושרה המקצועית שלהם. הפרשות הללו גם מלמדות אותנו כמה דברים על קולגיליות וסולידריות בין עיתונאים. האם פיטוריו של נוריאל הם לשביעות רצונם של סג”ל ואחימאיר?

אין צורך בחוקים דרקוניים, אין צורך בהפעלת תקנות הגנה לשעת חירום, אין צורך בשיחות טלפון ממשרד ראש הממשלה או לשכת מפקד חיל האוויר למערכת העיתון. הצנזורים והקומיסרים משרתים כמו”לים ועורכי עיתונים.

כנראה שיעניין אותך גם: