חינוך לעיוורון: זכרונות מבית ספר קרבי
עידן חלילי
בסוף השבוע האחרון העניק “ידיעות אחרונות”, בכותרת ראשית זועקת, ציונים למנהלי בתי הספר בארץ. לא על הישגים לימודיים וחינוכיים, אלא על אחוזי הגיוס ליחידות הקרביות בקרב בוגריהם. בית הספר התיכון בו למדתי לפני מספר שנים כיכב ב”עשירייה הפותחת”, ומצאתי את עצמי נזכרת באווירה של בית ספר שמעודד הערצה עיוורת לצבאיות, ולא תמיד מזכיר לתלמידים שעם עיניים פקוחות קל יותר לראות.
נזכרתי בתלמידה אחת מכיתתי, שתהתה מדוע מסתערים בני הכיתה (וכמה מהבנות) שלנו אל היחידות הקרביות, בלי להקדיש טיפת מחשבה על החזקת נשק ושימוש בו, על משמעותה של לחימה, על ההתמודדות הנפשית עם הסיכוי להרוג או להיהרג, ושאר שאלות שכנראה לא היה לחברינו לכיתה מנוס מלהתמודד איתן (או להתעלם מהן) בשלב מאוחר יותר, לפעמים מאוחר די.
המלחמה האישית של חברינו על היחידות הקרביות לא נגעה ל”ערכים” שנהוג למנותם תחת תכלית הגיוס לצבא, כמו תרומה לחברה, אכפתיות, הקרבה או דברים דומים אחרים. היא בעיקר הייתה חלק ממירוץ ההוכחה העצמית: ככל שאתה קרבי יותר, אתה מוצלח יותר, ראוי יותר, מוערך יותר, גברי יותר.
נזכרתי בבני הכיתה שלי מהתיכון, בשעות הרבות שהקדישו לאימונים פיזיים כדי להתקבל ליחידה הכי מובחרת, בניסיון להוכיח את עצמם כלוחמים פוטנציאליים מעולים. הלוחם הקלאסי מייצגת מודל גבריות שאפילו הסטריאוטיפיות שלו כבר נשחקה, אך עדיין רבים מגברינו מחונכים בכל דרך, במילים, בשירי מורשת, בפרסומות ובמערכת החינוך שמעריצה את העיוורון שבנהירה ל”קרבי” (ובאופן אבסורדי: ככל שהנהירה עיוורת יותר, בית הספר מרגיש “ערכי” יותר) – לסוג כזה של גבריות: גבריות מתלהמת, כוחנית, משדרת בכל רגע נתון “רציונאליות”, חפה מרגישות ומרגשנות ומכתיבה נכונות מתמדת להיחשב “גיבור”.
להיות גיבור בישראל זאת גאווה, והשאיפה של חבריי לכיתה לזכות בהערצה הנלווית לה ולהיכנס לקונצנזוס של ההערכה החברתית, בהחלט מובנת. באופן כמעט בלתי נמנע, הנערים מבית ספרי יישמו במלואה את הציפייה החברתית מהם, והצליחו לגייס כוחות נפשיים ופיזיים, שלא השקיעו בשום דבר אחר, כדי להתקבל ליחידות המובחרות. ההערצה לקרביות נשקפת מכל פינה: היא יכולה לבוא בדמות אם או חברה בוכייה ודואגת, בדמות ילד בתחפושת חייל, או סתם בעזרת קרנבל-צה”ל ששורר ברחוב ובתקשורת. קרבי זה הכי, אחי.
באמצעות הדחיפה העיוורת לשירות קרבי, לצד התעלמות מהצורך לדבר על חששות אפשריים או דילמות, נותני בתי הספר שלנו לגיטימציה לביסוסה של גבריות דורסנית, במעטה של ערכיות, של רצון לתרום למדינה. הדרישה לפתח מיומנויות רגשיות, או מיומנויות אי-רגשיות, היא הבסיס ליכולת לתפקד כלוחם: על מנת להיות מסוגל להרוג בן אדם, להטיל פצצה בלב אוכלוסיה, להיכנס למקום שבו סיכוייך למות או להמית הם עצומים, לעמוד במחסומים ולשמור על אדישות כלפי עצירת חייהן של משפחות שלמות – דרושה קהות, דרושה שנאה שגורמת לך לרוקן מאנושיותם את מי שאתה נלחם בהם, או לכל הפחות דרושה אדישות כלפיהם. אותן אדישות וקהות משכללות את יכולותיו של אדם להפוך לסטריאוטיפ.
מה שנהוג לכנות “מחשל”, הוא לעתים קרובות מידי פשוט מקהה ומנתק. מסכות של השפלות כלפי חיילים חדשים הן רק עוד נדבך ביצירה של חיילים מתוכנתים היטב: השפלה במסגרת הצבא לעתים תהיה ממוסדת, ולפעמים תנבע באופן “ספונטני” מתוך התרבות הצבאית. הצבא הישראלי, שרק בשבועות האחרונים “זכה” למספר פרסומים בדבר התעללויות שהיו נהוגות בו כלפי חיילים, אינו שונה. חיילים רגישים, אכפתיים, כאלה שרואים את האדם שמולם תמיד כאדם – עשויים להיות יותר מידי אנושיים, ופחות מדי חיילים.
הגבריות הסטריאוטיפית אמנם משרתת יפה את האינטרסים הצבאיים, אך יש לה השלכות חברתיות קשות על גברים ונשים. גברים, על מנת לזכות בהערכה, נדרשים להיכלא בתבנית הדורשת מהם להיות מדכאים, משפילים, להתנתק מרגשותיהם, לראות את העולם כמערכת של “שולטים ונשלטים” ובמקרים קיצוניים לרוקן עצמם ממידות רבות של התנהגות אנושית. לא ניתן למנוע את הניתוק, הניכור ושאר המחירים הרגשיים הרבים שגברים צריכים לשלם בשל הניסיון התמידי להוכיח “גבריות”. לא ניתן להתעלם מהמחיר שמשלמים אותם גברים שלא הפנימו מספיק את התפקיד הסטריאוטיפי שיועד להם, ומייצגים גבריות “רכה” יותר.
הצבא, בנוסף לתרומתו הרבה ביצירת מודל גבריות נוקשה, נוחל הצלחה רבה גם ביצירת היררכיה בין סטריאוטיפים גבריים לסטריאוטיפיים נשיים. נשים שמנסות להשתלב בצבא ולהוכיח את עצמן, נאלצות לאמץ בדיוק את אותם דפוסים מעוותים שנדרשים גברים לאמץ: זלזול בנשים אחרות, התייחסות מקלה או הכחשה של הטרדות מיניות ואימוץ של גבריות סטריאוטיפית. כך מראה מחקרה של ד”ר אורנה ששון לוי. העובדה שנשים מצליחות לתכנת עצמן כמו שגברים מצליחים אינה סימן לשוויון, אלא לחברה שמעריצה לוחמנות ובזה לרגישות.
לא ניתן להתעלם מהקלות שבה גברים רבים מוצאים עצמם פוגעים באחרים (ובאחרות). בחסות היכולת הנרכשת לנתק את מי שעומד מולך מאנושיותו – קל יותר להתייחס לנשים סביבך באופן מזלזל ולזרוק כמה הערות מטרידות. שוכחים לראות אותן כאנושיות ממש כמוך, ומצליחים בקלות יתר לראות אותן כאובייקטים מיניים בלבד.
קל יותר לשלוף סכין במועדון כלפי מי שהכעיס אותך, והאלימות הופכת להיות התנהגות של מה בכך, ואפילו התנהגות שזוכה לחיזוקים חיוביים, אם היא חלק מפעילותך הצבאית. קל לראות בקצינים באופן אוטומטי דמויות ערכיות שרצוי להכניס לבתי ספר בכל הזדמנות. קל יותר להעלות על הדעת שבתי ספר יוערכו על פי מספר החיילים הקרביים שיוצאים מהם, ולא על פי הישגיהם הלימודים או הערכיים. קל יותר להיענות לצאת מלחמה באשר היא, כי “אין ברירה”, ולוותר באופן מיידי על הניסיון לפעול בדרכים של שלום.


