חלוציות 2007
זה זמן רב שאני נמנע, מאז בג”ץ הקרקעות של הקשת, להופיע בדיונים ציבוריים בנושא הקרקעות. בעיקר בדיונים משותפים עם קיבוצניקים ומושבניקים שמגיעים לימי העיון גדושים בזעם עיוור.
אין טעם- אמרתי יותר מפעם אחת למי שהזמין – “פסיקת בית המשפט הייתה לרגע בו כיוונה הסמכות המשפטית באופן נדיר למושג צדק חלוקתי ובמקום לעסוק בכך אתם עסוקים בלרקוח את דרכי המעקף מהפסיקה ומרוחה.
ההצלחה המשפטית שלנו והקפאת עסקאות עצומות בקרקע לא מניחות לכם , כבר ספרתם את התעשרותכם המהירה ומאז לא שכחתם”.
הפעם הסכמתי להופיע ביום עיון של הזרם השיתופי בנושא. קצת לפני הבג”ץ הייתה לנו סידרת פגישות עם אנשי הזרם השיתופי ואף הגענו למסמך הסכמות ראשוני. חשבתי אולי בתום חמש שנים מאז הקטטה ההיא אפשר לדבר איתם אחרת. כמה טעיתי.
גדעון גלעדי מכפר גלעדי היה להקת חימום. גדעון חייך לקהל הבית כממתיק סוד וגילה כי כאשר זאב שור מזכ”ל התק”מ המוכר יותר כ”ולוולה” מתרגז כולם רואים, “אני אוהב לראות אותו מתרגז בעיקר בכל מה שקשור לשאלת הקרקעות” הפטיר גלעדי מכפר גלעדי.
רק דקה קודם היה זה גלעדי שאמר בלי לגמגם , “אני מציע שנפתח במרד, אף אחד לא יזיז אותנו מטר מאדמתנו, ישפך כאן דם. אם הממשלה לא מצליחה להזיז מאחז אחד בשומרון אז אותי שאני יושב תשעים שנה על אדמתי יזיזו?”.
“ולוולה” לא אכזב, הוא עלה לבמה בצעד נמרץ ושטף, ” אתם יודעים מה הבעיה שלנו: הבעיה שלנו אלה הם הפקידים הציבוריים.”
באבחה אנתרופולוגית וסוציולוגית אחת מנה מזכ”ל התק”מ את בעייתה של ההתיישבות העובדת בישראל –
” הפקידות הציבורית במינהל מקרקעי ישראל נחלקת לאלה שעלו ארצה בשנות השבעים וכולם מכירים את המבטא שלהם והחלק השני אלה בניהם של העולים משנות החמישים שיש להם חשבון פתוח איתנו”.
בעיני “ולוולה” מעמק הירדן כולם נגדם, בעיקר פקידי המינהל, בניהם של העולים ההם, שבחוצפתם שואלים אותו: “למה ,למה מגיע לכם”.
חבריו האחרים של “ולוולה” לא הפסיקו להתרפק ביום העיון על “הארץ ללא עם” שכבשו, כמה נפלא היה כאן קודם לפני שבאו כל מיני פקידים וכל מיני אחרים ממקומות שונים וקלקלו להם את הרומנטיקה ” אני זוכר”, תיאר בארי הולצמן שעסוק כיום בלמצוא מסמכים מראשית המאה הקודמת במסגרת עמותת “אדמתי” כדי להוכיח שהאדמות שלהם עוד מקודם. ” אני זוכר איך חילקנו אדמות בעמק בלי המינהל, בלי בתי משפט, פשוט הצטופפנו ונתנו מקום לאחרים, להקים יישובים בעמק”.
לא הייתה נחמה במפגש הזה.
בעיניים כלות תיארו הדוברים איך הקשת לא עשתה לדעתם מאום בעת בה חילקו כאן נכסי ציבור למשפחות שולטות, “למה לא אמרתם כלום על אדמות בזק, על אדמות התעשייה הצבאית”,הם עמדו ומנו באוזניי עסקאות ענק בהם המושג צדק חלוקתי נותר מיותם.
“אין מה לדבר איתכם, בוא נסגור עם המינהל, הקרן הקיימת לישראל, נעסוק בשלנו” – חזרו על פזמון ישן.
לא חסכו שם : ” הקשת היא סמרטוט” “, “פסיקת בית המשפט העליון מבוססת על שקר גדול” , ” כתבו להם את הבג”צ”. הם אפילו גילו שהם מתכוונים בקרוב לצאת ל”מלחמה” ולגייס לדבריהם את נשיא אוניברסיטת בן גוריון לשעבר אבישי ברוורמן, וכנראה בתמיכת הקיבוצניק ממשרד הביטחון והנדלניסט במשרד ראש הממשלה, יעשו ניסיון נוסף להעביר את חוק עיגון זכויות חקלאים בקרקע.
כוחותיי לא עמדו לי יותר עת רו”ח בועז מקלר אמר את מה שהיה צפוי:
” החיזבאללה צריך להעניק פרס לקשת על כך שהקפיאו את הבנייה ביישובי קו העימות”. קמתי ויצאתי.
חמש שנים עברו, והם יוצאים למלחמה.


