• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

"טובת הילד", מושג חמקמק להפליא

פרשת גל ווליניץ מעלה שאלות על זכויות עובדים, הצדקנות האופפת את מקצוע החינוך ואת “טובת הילד”, ותפיסת האדם כצרכן. תגובה
יובל אילון ורמי גודוביץ

ככל הידוע, העסקתו של האמן והמורה גל ווליניץ בבית הספר הדמוקרטי החדש בחולון הופסקה משום שתלמידיו מכיתה ז’ חיפשו ומצאו יצירות בוטות ומיניות שלו ברשת, ודיווחו להורים ולצוות על מצוקה ופגיעה. במבט ראשון, הנושא שהפרשה מעלה לסדר היום הוא שלום הילד, מיניות וטאבו. אולם כדאי לבחון את המקרה ביתר הרחבה, ולו משום שהוא אינו היחיד. לפני כשנתיים, למשל, שחף אוסטפלד, סולן להקת רוק כבד פרובוקטיבית, התקבל לעבודה כסייע לכיתה א’, אולם לאחר שההורים ובית הספר גילו שהוא שר גסויות – בוטלה העסקתו. דובר משרד החינוך מסר אז בתגובה: “הנהלת בית הספר והפיקוח מטעם משרד החינוך משתדלים לבחון ולבדוק כל אדם המעוניין להצטרף למערכת החינוך. משרד החינוך אינו מחויב להעסיק אף אדם באם התגלה כי אינו מתאים להיות איש חינוך. המידע שהתקבל בקשר למועמד המופיע בכתבה בעייתי מאוד, ולאחר שנבחן את החומר כולו תתקבל ההחלטה הסופית”.

הודעת משרד החינוך, ומבט מעמיק יותר במה שידוע על הפרשה הנוכחית ובעיקר בחלק מהתגובות אליה, מרמזים שהאחרונה נוגעת לשאלות של זכויות עובדים, לצדקנות האופפת את מקצוע החינוך ואת “טובת הילד”, ולתפיסת האדם כצרכן – כמי שרצונו השרירותי או רגשותיו הם המקור הבלעדי לערכים ולנורמות, עמדה המשותפת לימין האנטי-מוסרי ולשמאל הפוסט-מודרני. בבסיס העמדה הצרכנית נמצא הרעיון שערכים יכולים להניע אנשים לפעולה רק אם הם משרתים אינטרסים אישיים או קבוצתיים בלתי-תלויים. כתוצאה מעמדה זו, הימין פונה לניהליזם מוסרי הרואה בכל תביעה ערכית גחמה שרירותית, ואילו השמאל מנסה לעגן את ערכיו במושגים כגון “זהות” שאמורים לתווך בין האינטרסים החיוניים של היחיד לערכים בשמם הוא פועל.

הוראה כשליחות

חלק מהתגובות לפרשה, סטאטוסים וטוקבקים, הדגימו את הקלות שבה השלימו כוחות “דמוקרטיים” עם ערכים אנטי-ליברליים ועם קפיטליזם דורסני. אחריותו של המורה מתוארת באופן המצמצם את אנושיותו, את חירותו ואת זכויותיו כאדם, כאזרח וכעובד לממדים ההולמים עבד שנועד לשרת את אדונו. נזכיר מספר עובדות לגבי מאבק ההישרדות היומיומי: אמן הוא אמן כי למד אמנות (בדרך כלל) והצליח למצוא לעצמו קהל והכרה כלשהי. חלק מהיותו אמן כרוך בדרישה להפיץ את אמנותו, בין היתר באינטרנט. אם במקרה הוא גם מורה, אות הוא שכישוריו והשכלתו הספיקו על מנת שיתקבל לעבודה, או כמו במקרה שלפנינו למשרה זמנית.

אבל בתמונת המורה העולה מהתגובות לפרשה, ההוראה אינה עוד משהו שאדם עושה. אין די בכך שהוא או היא “מורה מספיק טוב/ה”. מתברר שלדרישות מהמורה אין גבול (אם כי לתגמול החומרי יש ויש). בשני מאמרים עוקבים באתר “ערב רב” מסבירים לנו יונתן אמיר ויולי חרומצ’נקו ש”מערכת החינוך צריכה ללמוד להתמודד עם העובדה שהמורה אינו רק האיש שהתלמידים פוגשים בשיעור, ושלנוכחות הרשת שלו יש משקל גדול בעיצוב דמותו גם בכיתה. הדבר נכון תמיד, ובמיוחד במקרים בהם מדובר ביוצר אמנות שמטבעה מנסה למתוח גבולות ולהפתיע. התפוררות המחיצות בין האישי, המקצועי והתעסוקתי היא משהו שגם בית הספר וגם האמן צריכים לקחת בחשבון” (אמיר). במילים אחרות, מערכת החינוך צריכה “לטפל” בעובדה שפעולות של מורים במרחב הציבורי הן גלויות, ולוודא שהמורים לא נוהגים באופן שאינו “הולם”. נשוב לשאלת ההולמות בהמשך.

חרומצ’נקו מפרטת אף יותר מאמיר, וטוענת שמורים כפופים לנורמות חמורות, גם אם איש לא טרח לנסח אותן בצורת נהלים מחייבים או לקיים עליהן דיון. למעשה משתמע מעמדתה שהבחירה בהוראה אינה סתם בחירה במקצוע (חשוב, אהוב, מרגש, קשה, מתסכל, נאצל, שוחק), אלא קבלת שליחות, על כל המשתמע מכך:

דבר נוסף שלומד כל אדם שמתחיל ללמד צעירים הוא שכדי להצליח במלאכה, עליו לנכוח במלוא אישיותו. בעלי מקצועות אחרים יכולים, בצאתם מהבית, לעטות פרסונה מקצועית, ובתום יום העבודה לקפל אותה בכניסה חזרה הביתה. למורים אין את האפשרות לעשות את זה – הם עומדים מול ילדים שרואים בהם אופציה למודל לחיקוי, ומחפשים בהם בשבע עיניים תכונות והתנהגויות שאפשר לאמץ, או לשפוט אותן לחומרה. זה חלק טבעי מתהליך של התבגרות. לכן קשה מאוד למורה לצפות שיוכל באמת לשמור על חלקים משמעותיים מאישיותו מחוץ לבית הספר, בטח ובטח בעידן המרושת. לתלמידים חשוב לדעת מה המורה שלהם עושה בחייו הפרטיים, כי זו אחת הדרכים שלהם להכיר דרכי חיים של מבוגרים השונים מאלה של סביבתם המיידית.

פיסקה זו היא לא פחות ממדהימה. ראשית, מבעד למעטה הדיבור על “שליחות המחנך” מציץ מה שאפשר לכנות “המודל הפיליפיני”: התפיסה לפיה מותר לנצל את העובדת הזרה הפיליפינית ולהלינה 24 שעות יום אחר יום אך לשלם לה על 8 שעות עבודה בלבד, למרות שהיא מטפלת באמא גם בלילה. משום שמטבע הדברים, הפיליפינית היא תמיד “פיליפינית” – גם בשנתה. שנית, משום שקשה לטעון כלפי ווליניץ שלא נהג כראוי, או שהפר נהלים קיימים כלשהם (כנראה משום שהוא לא), הוא מואשם במשהו אמורפי הרבה יותר: הוא נכשל בלהיות “מודל לחיקוי”. כאן מוטלת על המורה – כל מורה –שליחות נשגבת ועול חמקמק. היטיב לנסח זאת אחד האבות ביחס לשחף אוסטפלד: “זה ממש אסון אם איש כזה יהיה מורה. אנחנו נפחד לשלוח את הילדים שלנו. לאפשר לדמות כזו לעבוד עם ילדים נשמע קצת הזוי. אם הוא יהיה מורה לא נשתוק”.

urn-3_HUAM_INV123861P_dynmc

קשה להשתחרר מהרושם שהמורה האידיאלי אינו אלא הילד המקובל בשכבה שהלך להיות מ”פ בצנחנים ושב לבית הספר כמורה מסור שאינו שותה, אינו מעשן, שומר על הטוהר המיני, ומקפיד לא לערער על שלוות תלמידיו. מורה “בסדר גמור” לילדים “בסדר גמור” בבית ספר “בסדר גמור”. וכמובן, ברגע שמתחלים לדבר על “מודל לחיקוי” נראה שמה שלמעשה עושים זה להעניק לגיטימציה לשאול בשם אידיאלים מקובלים: איזה “מודל לחיקוי” יכולה לספק לילדים המורה השמנה שכל חיצוניותה אומרת חוסר-משמעת וחולשת רצון? או המורה החלוש, הלוזר, שבכלל רצה להיות פרופסור לספרות אבל לא אפילו סיים דוקטורט? והרי מובן לגמרי שכל אחד/ת מהללו יכולים היות מורים נפלאים ואנשים נפלאים – אז מה עוד מתבקש כאן מהמורות/ים שלנו?

הדיקטטורה של הרצון

ציד מכשפות ראוי לשמו זקוק לקורבנות, וכדי להראות שיש בכלל מקום לדון בהפסקת העסקתו של ווליניץ, מסבירה חרומצ’נקו שנגרם נזק לתלמידים:

[…] ילדים נפגעו […] בעקבות החשיפה לתכנים הביעו לא מעט ילדים תחושות קשות ותגובות של פגיעה, הן באזני הצוות והן באזני גורמים טיפוליים בעיר, הן באותו רגע והן בשבועות שאחר כך. התחושות האלה נבעו מהקושי, שצרכני אמנות בוגרים מחוסנים מפניו אבל ילדים בני 12-13 אינם, לעשות הפרדות: בין סיטואציה אמיתית שמעורבת בה דמות שהיא דמות בעלת סמכות מבחינתם (“המורה שלי עושה מין עם גברים צעירים”, “המורה שלי רוצח דגים”), לבין אמנות שעוסקת בכל אלה ממקום של ריחוק. לצרכן אמנות בוגר ומודע יש בחירה האם להיחשף לאמנות, לאיזה סוג אמנות ובאיזו מידה ומינון. לילדים שעבורם המושגים “שיח אמנות” ו”קונטקסט” זרים, צפייה בסרטון כזה משמעה משבר אמון מוחלט עם המבוגר שאותו ראו בסיטואציות האלה, משבר שצריך להשקיע בשיקומו. [דגש שלנו]

נקבל שהילדים נחשפו לתכנים שאין זה הולם או ראוי שייחשפו אליהם בגילם. האם מכך נובע בהכרח שהם “נפגעו” או “ניזוקו”? יתר על כן, גם העובדה שהם הביעו תחושות קשות לא מלמדת דבר על מהות הפגיעה – שכן תחושותיהם עשויות לבטא גם הומופוביה, או פשוט בהלה – או על התגובה ההולמת. הרי אם הילדים נפגעו, עדיין צריך לשאול מדוע התגובה ההולמת לפגיעה אינה מתן הסבר – הסבר דומה לזה שניתן בהמשך הפסקה של חרומצ’נקו עצמה, למשל? הרי לא צריך לדעת מהו “קונטקסט” כדי להבין את ההקשר של העבודות. וככל שהדברים אמורים בנזק של ממש, אנו למשל סבורים שסביר שהילדים ניזוקו – נזק משמעותי ולטווח ארוך – מיחסו של בית הספר למורה והקבלה הלא-ביקורתית של תלונותיהם ותלונות הוריהם.

אולם לא רק בפגיעה בילדים עסקינן. דומה כי בעצם הפגיעה היא אחרת לגמרי: עלבונם של ההורים שילדיהם נחשפו לתכנים שהם אינם מוכנים שהם ייחשפו אליהם. כדאי לזכור – התכנים הללו נחשפו לא בכיתה, לא מול ווליניץ, אלא בחיפושי גוגל. הפגיעה האמיתית, כך נדמה, היא ביכולת של ההורים להעמיד פנים שילדיהם גולשים לבטח ברשת, מוגנים מתכנים בעייתיים, ובתחושת השליטה שלהם. אולם ראשית כל, מי שרוצה לוודא שילדיו לא נחשפים ברשת לתכנים שאינם מקובלים עליה, צריכה לנקוט בפעולות מניעה אקטיביות. משמעות הרעיון שאם האמן רוצה להיות מורה עליו להסיר את עבודותיו מהרשת, היא שאין מקום בבית הספר לאמנים, או לכל מי שמועדים להעלות תכנים מעוררי מחלוקת או אי-נוחות.

שנית, גם לרצון ההורים לשלוט על התכנים ובעיקר לנכונותם לנקוט בצעדים שונים כדי לממש רצון זה צריך לשים גבול. מאחורי הדגש הכפול – על ה”מצוקה” של הילדים (וקשה להתעלם מכך שנראה שמדובר במצוקה מדבקת במיוחד שעוברת מילד לילד, כפי שבדרך כלל קורה לפני שצדים מכשפה), ועל רצון ההורים וסמכותם, נמצאת תמונת עולם לפיה ההורים והילדים הם צרכנים, ומקור הערכים והנורמות הוא רצונם. המורה נמדדת ביכולתה לספק את הרצונות הללו. התוצאה היא שכאשר נזקקו התלמידים למורה, למחנכת, ולהורה, מצאו את עצמם מול “שירות לקוחות” שביקש להרגיעם והציע להם לעצום עיניים ולשכוח את אשר ראו: הכל יהיה בסדר, ואנחנו נבטיח שתקלה כזו לא תתרחש שוב. זאת במקום הגישה המיושנת לפיה מורים או הורים פונים לידע, לניסיון, ולמחויבויות האתיות שלהם כדי לסייע לילדים להתמודד עם המשבר והקושי, ואולי גם ללמוד ממנו להתפתח. (גם) זה משהו שילדים זקוקים לו – לא (רק) הרגעה.

ie102_handraised

טובת הילד

כל האמור למעלה מתנקז בסופו של דבר למרכזיות הרעיון של “טובת הילד” ולפשטנות בה הוא מפורש. כך כותבת חרומצ’נקו: “וכאן אני [מצטערת] על כך שרופא שמתחיל לעבוד בבית חולים רואה לנגד עיניו, מכל פינה, את ה”פרימום נון נוקרה” (“קודם כל, אל תזיק”), ואילו למורה, גם זמני, שנכנס בשעריו של מוסד חינוכי ועוסק גם הוא, בדרכו, בדיני נפשות, אין מקבילה כזו. כי אילו הבין גל מה כובד האחריות המוטל על כתפיו בתפקידו כאיש חינוך, נדמה לי שהיה מתנהל אחרת.”

“טובת הילד” הוא מושג חמקמק להפליא. אין נבלה חינוכית שלא נעשתה בשמו, אבל אין גם חינוך או הוראה בלעדיו. הקפיצה מהעמדה שגורסת כי ראוי שהילדים לא יצפו בעבודות כאלה לקביעה הנחרצת שנגרם להם נזק, והקפיצה מן העמדה שהם נפגעו לשיפוט שווליניץ מעל בתפקידו, קלות מדי, ואינן מנומקות. ברור שדרך אחת למנוע מילדים להיחשף לתכנים לא-הולמים היא לאסור כליל את העלאתם לרשת, אולם איננו חושבים כי ראוי לנהוג כך. ברור גם שאחת הדרכים למנוע מתלמידים לגלות שלמורים שלהם יש חיים היא לוודא שלא יהיו להם. אולם איננו סבורים שראוי לנהוג כך.

התגובות לפרשה מפגישות אנטי-ליברליזם עם ריסוק זכויות העובד. בהקשרים מסוימים המפגש נסתר, משום שהמעסיק אינו ציבורי אלא פרטי, ולכן נדמה כי אפשר לתאר את ההתקשרות בין העובד למעסיק כמשהו ששייך לתחום הפרטי – תחום פעולתה של ה”חירות”, לא הגבלתה. אולם כמובן שזהו בלוף. האפשרות לחיות כאישיות בת-חורין – עם תחום פרטי, ועם האפשרות להתנהל כשווה-זכויות במרחבים ציבוריים שונים – תלויה בכך שנגן עליה מפני סוהריה וצנזוריה, שפשוט נכבד בני אדם ואת פרנסתם, ושנדע לטפח את ההסדרים והמוסדות המאפשרים הגנה עליהם.

לסגל בית הספר נמליץ להזכיר לתלמידים שאם יעשו גוגל על שמות מוריהם, הם עשויים להיתקל בעוד כמה דברים שיפתיעו אותם. החיים מורכבים ועשירים יותר ממה שנשקף מבתי ספר של בעלי זכויות יתר הבטוחים כי בין זכויותיהם נמצאת הזכות להיות מוגנים מעצם קיומו של הזולת במרחב הציבורי, ואף אחד לא חייב לתלמידים או להורי התלמידים, דין וחשבון על מורכבות אנושיותו. ייתכן שווליניץ או אוסטפלד הם אמנים גרועים. ייתכן גם שהם חותמים על עצומות להחרמת מוצרי ההתנחלות, או בעד סיפוח השטחים. הם עשויים להיות כל אחד ממגוון הטיפוסים שמאיישים את החברה בה אנו חיים. וכאן בית הספר נכשל בחינוך התלמידים. בחברה, מה לעשות, יש גם הומואים, גם אמנים, גם כהי עור, גם מתנחלים וחרדים. וכן, גם הם אומרים ועושים הרבה דברים שעשויים להפתיע, לפתות, להגעיל ולקומם. הם אפילו טועים ומפשלים לפעמים.

הכניעה בפני הזכות לכאורה של התלמידים או הוריהם לשלוות נפש במחיר ביעור מורכבות האדם הולמת חברה מאוד שונה מזו שראוי שבית ספר דמוקרטי, למעשה שבית ספר כלשהו, יקדם. למעשה השיעור האמיתי שלימדתם את תלמידיכם הוא שאם הם יעזו, ביום מן הימים, לבחור בחירה העומדת בניגוד למוסכמות מקובלות, גם אם היא תהיה חוקית לחלוטין ותבטא את תפיסת עולמם, חלומותיהם, תשוקותיהם או מחאתם, מורים ומחנכים לא יעמדו לצדם ולא יילחמו על זכותם זו.

ד”ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. ד”ר רמי גודוביץ הוא מרצה לפילוסופיה ופעיל בקרב קהילות מבקשי המקלט

כנראה שיעניין אותך גם: