יום אחד, שביתה, יזע, וזכויות

לא יכולתי לכתוב כמה ימים כי הדמעות חנקו את גרוני לנוכח הרגשת הנטישה לאחר שנודע לי שהגברת אריסון החליטה לחיות בארה”ב, אני מניח שכתזקין תחזור לארץ כדי לחסוך את מס הירושה, כך שיש למה לצפות.

היום במקרה הדלקתי את הטלויזיה ובמקום לראות פוטבול נתקלתי בסרט על שביתה של נהגי משאיות, אנשים שנמאס להם להיות כלי משחק בידי החברה שמעסיקה אותם (Overnite). אחד השובתים עבד בחברה מעל עשרים שנה ובא לעבוד בה בעקבות אביו ודודו. רוב השובתים שבתו כשלוש שנים עד אשר נוכחו לדעת שלא ישיגו יותר מידי והפסיקו את השביתה. לראות את האנשים הללו עומדים וצועדים במשך שנים בקור ובחום בקושי מתפרנסים ומחזיקים מעמד זה מחזה מעורר כבוד. בכלל מאבקים של אנשים כנגד בעלי הכח והעוצמה באמת חונקים את גרוני.

עוד דוגמה למאבק מצוייה בספר “Sweatshop Warriors”  ,שנכתב על ידי Miriam Ching Yoon Louie ועוסק במאבקן של נשים העובדות בסדנאות יזע,  בעיקר טקסטיל, נשים מאסיה ודרום אמריקה שחיות חיים של עולם שלישי בלב העולם הראשון, אבל לא מרכינות ראש וממשיכות ללחום בכמה חזיתות, כנגד בעלי העוצמה, איגודים מקצועיים ומקומן בחברה. הן אומנם נמצאות  בתחתית אבל עוז רוחן מעודד ומפיח תקווה לשינוי. זה מזכיר לי שיחה ששמעתי ברדיו של אדם ששייך לארגון שנקרא Global Exchange ארגון שעוסק בזכויות אדם וזכויות עובדים בכלכלה הגלובלית. ארגון אשר מקבל את הצורך בייצור מוצרים אבל באותה עת מתייחס לאיכות חייהם של היצרנים בעיקר בעולם השלישי, אבל לא רק. הם קובעים כמה כסף יאפשר חיים בכבוד למגדלי קפה, למשל, ורק מי שישלם להם סכום זה יזכה להכרה כהוגן. בנוסף יש לארגון חנויות שמפיצות עבודות שנעשו על ידי אנשים שזוכים למחיר ושכר הוגן. התפיסה המרכזית של הארגון היא שפעילות מכל סוג, אבל בעיקר מהסוג האקטיבי היא הדרך היחידה להשיג משהו בעולם שנשלט על ידי ארגוני ענק. שליטה  שמתאפשרת בעיקר בגלל אפתייה והרגשת חוסר אונים של רוב האוכלוסיה. זה מחזיר אותי לספר בראש הפיסקה שמוצא יכולת מופלאה של פעולה של נשים העובדות במפעלים שבפועל מתישים את גופן אבל לא את רוחן.