י"ז בתמוז: כשיהודים ומוסלמים לחמו יחד
את הטקסט הזה כתבתי בי”ז תמוז לפני שנתיים והוא רלוונטי גם כעת, בעיקר לאותם אנשים המזהים עצמם אוטומטית עם איזה “אנחנו” שבא מ”מערב” מדומיין, שהם בדו ממוחם הקודח כנושא דגל הנאורות מאז ומעולם. יהודים, מה לעשות, ראו בחורבן הבית וביזתו על ידי אימפריאליזם רומאי סיבה לקינה לדורות, ולא חגיגה של הצלת אוצרות בית המקדש מידי הברברים.
כמה מחברי וחברותי הטובים ביותר הם יהודים! וכמה מחברי וחברותי היהודים צמים היום את צום י”ז בתמוז (ואני מאחל להם צום שקט/קל/מועיל), הפותח את תקופת הצער והאבל על צרה ומצוקה הנקראת “בין המצרים”. הרבה דברים רעים קרו בי”ז בתמוז, כשהידוע בהם היא הבקעת החומה לפני חורבן הבית. אבל אירוע נורא אחד נמחק כליל מהתודעה היהודית-ישראלית, למרות שיהודים בכלל – ויהודי המזרח בפרט – זכרו אותו היטב וציינו אותו במפורש: ביום זה בשנת 1099 גברו הצלבנים על הלוחמים היהודים והמוסלמים בירושלים, שלחמו שכם אך שכם על הגנת עירם, פרצו אל העיר, ופתחו בטבח נורא של היהודים והמוסלמים. היסטוריונים מוסלמים מספרים כיצד דם הלוחמים היהודים שטף עד חראם-אשריף/הר הבית.
עד השואה מסעי הצלב היו (לצד גירוש ספרד) האסון הנורא ביותר שקרה ליהודים. הברברים הנוצרים טבחו באכזריות קהילות באירופה ואחר כך במזרח התיכון. יהודים (וגם נוצרים ארמנים ויוונים-אורתודוקסים) הצטרפו למוסלמים מרצונם ובדביקות כדי להגן על עריהם – בצור, בעכו, בחלב, בירושלים.
אבל בתרבות הפופולארית הישראלית, כפי שעוצבה על ידי מערכות החינוך והבידור, ההיסטוריה המוסלמית הארוכה והעשירה של ארץ-ישראל נמחקה לגמרי, ועמה גם הזיכרון ההיסטורי של יחסי היהודים והמוסלמים. ובמאמץ הנואש של אליטות ישראליות וציוניות-מאוחרות להיות “אירופיות”, מאפשר סיפור צלבני לבנות דיסנילנד של זיכרון “אירופי” מדומיין – עם “אבירים” עוטי שיריון ימי-ביניימי, ועלילות גבורה של מלכים ומצודות, בנוסח המגוחך, השקרי, המבזה ומכחיש זיכרון היסטורי יהודי (ומוסלמי), כמו ב”פסטיבל האבירים בירושלים” שעיריית ירושלים כל כך אוהבת.
י”ז בתמוז בשנת 1099 – יום כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים – היה יום אסון וטבח ליהודים. שני כיבושי העיר על ידי המוסלמים – בפרט השני, בו סולקו הצלבנים ממנה על ידי סלאח א-דין והושבו ליהודים זכויות רבות, ובכלל זה זכות המגורים – היו יום שמחה ליהודים, שציינו וחגגו אותם בכל קהילות ישראל במזרח. עובדות אלה – כמו האהדה של היהודים לאימפריה המוסלמית שפתחה בפניהם את שעריה כשספרד הנוצרית גירשה אותם באכזריות – היו חלק מהזכרון היהודי הכללי מאות שנים. והוא נמחק תוך כמה עשורים, או לפחות עורפל, על ידי “היסטוריוגרפיה” פופולרית ישראלית (שהונעה על ידי אירופיזציה רטרואקטיבית, וכמובן על רקע סכסוך הדמים עם העולם המוסלמי).
יש לי חברים וחברות שאומרים את הפיוט היפה הזה פעמיים בשבוע. אחרים ואחרות יתחילו לומר אותו רק עוד קצת יותר מחודש, עם הסליחות. יש לי גם חברים וחברות שלא יאמרו אותו, ואפילו אינם מכירים את הפיוט הזה – אחד הקדומים ביותר הידועים לנו – הכתוב בסדר אלפביתי יורד. יש משהו שובה לב בפשטות ובדיוק של לשונו. וכמובן – הוא נכתב בתקופה שבה אנשים דתיים בחנו את רמתם המוסרית והאשימו את חטאיהם שלהם עצמם בצרות הזמן – ולא חיפשו “אשמים” בהתנהגותם ובהשקפתם של אחרים ואחרות. הנה פתיחתו, המתאימה כל כך לימים אלה:
תָּמַהְנוּ מֵרָעוֹת
תָּשַׁשׁ כֹּחֵנוּ מִצָּרוֹתשַׁחְנוּ עַד לִמְאֹד
שָׁפַלְנוּ עַד עָפָררַחוּם כַּךְ הִיא מִדָּתֵנוּ
קְשֵׁי עֹרֶף וּמַמְרִים אֲנַחְנוּצָעַקְנוּ בְּפִינוּ חָטָאנוּ
פְּתַלְתֹּל וְעִקֵּשׁ לִבֵּנוּעֶלְיוֹן רַחֲמֶיךָ מֵעוֹלָם
סְלִיחָה עִמְּךָ הִיא
——————————–
לקריאה נוספת: יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד בן צבי,
תשנ"א Gibb, H. A. R., The Damascus Chronicle of the Crusades: Extracted and Translated from the Chronicle of Ibn
Al-Qalanisi. Dover Publications, 2003 Amin Maalouf, Les Croisades vues par les Arabes, 1999


