יערות מדומיינים וכפרים לא מוכרים

השבוע הייתי בביקור בכפר בדואי בלתי מוכר בנגב ליד חורה, שהיא עיירה בדואית מוכרת.

כאשר יצאנו מהכפר לכביש הראשי ראיתי שלט של הקרן הקיימת לישראל שמציין שהירידה מהכביש הראשי היא לתוך יער. ליער אפילו יש שם. זה היה די משעשע ברגע הראשון, שכן הדבר האחרון שאפשר לראות שם זה יער. היו שם, לכל היותר, מספר עשרות של שתילים רכים ונמוכים שהוצבו במספר שורות. בניגוד ל”יער” שמצוין בשמו בשלט רשמי, קרי הוא זכה להכרה מדינתית, עשרות הבתים והפחונים על יושביהם האנושיים והלא אנושיים, שניצבו ליד אותו “יער”, הם חסרי הכרה מדינתית שמשמעה כידוע הוא מים זורמים, חיבור למערכת ביוב, חשמל, טלפון, שירותי רפואה, חינוך וכיוצא בזה.

כך, שתילים מדומיינים כיער ובדואים מדומיינים כאוויר. מי מספק מי שתיה לשתילים הרכים? האם הוא יודע שגם הבדואים זקוקים למי שתיה?

לאחר נסיעה של דקות לא ארוכות נתקלנו בשלט נוסף שהודיע על כניסה ל”יער” נוסף. מכיוון שהשלטים הללו דורשים מהמבחין בהם עבודת דימיון אינטנסיבית, הדמיון שלי המשיך צעד אחד נוסף. אפשר להציע לקרן הקיימת להציב שלטים שבהם היא תזהיר את הנכנסים ליערות שלה מחיות טרף. כך זה באגדות שהן פרי הדמיון. לא? אז הפנטזיה תהיה שלמה וכל המבקרים ביערות הללו יוכלו ליהנות מחוויה מלאה של טיול ביער.

יוסי לוס דוקטורנט במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וחבר “הקשת הדמוקרטית המזרחית”.