ירושלים: אפוקליפסה עכשיו
אירועי הימים האחרונים במזרח ירושלים, ובפרט בהר הבית, הולידו בשיח הציבורי בישראל תעשיית הימורים אובססיבית סביב השאלה האם תפרוץ או לא תפרוץ אינתיפאדה שלישית.
עושה רושם שהתחזיות בדבר היתכנותה של אינתיפאדה חדשה תלויות בעיקר בנטיותיו הפוליטיות של הדובר: יש המבקשים להמעיט בפוטנציאל האלימות שאוצר המצב ויש המבקשים להעצימו. ואולם עצם צמצומו של השיח לשאלה האם פנינו לאינתיפאדה חדשה אם לאו מגביל מאוד את יכולתנו להתמודד עם המציאות הנוכחית, שבמובנים רבים היא מסוכנת והרת אסון יותר מגל נוסף, עתידי, של התקוממות אלימה.
כך למשל, בעודנו מתנחמים בדבריו של חבר הכנסת מופז כי אינתיפאדה שלישית לא נראית באופק, אנו מתעלמים מהעבודה כי יציבותה של ירושלים, כמו גם מעמדה הבינלאומי של ישראל, הולכים ומידרדרים מדחי אל דחי – עם אינתיפאדה חדשה או בלעדיה. נחמה זו הופכת לנחמת טיפשים ממש כאשר אנו צופים בתמונותיהם של המוני המפגינים בטורקיה השורפים את דגלי ישראל, ובעודנו מדווחים על כך ששגרירינו בעמאן זומן לשיחת נזיפה בעקבות מה שמתחולל בירושלים המזרחית. מדובר באותו הלך רוח הגורם לתקשורת לדווח בחדווה על “נצחונו של ברק” לאחר שהוחלט שלא לעצרו בלונדון בגין פשעי מלחמה, ניצחון מזהיר לשר הבכיר שנמלט בעור שיניו מכתב אישום חמור על מעשי נבלה.
מנגנון ההסברה הישראלי מיומן היטב בהדיפת-בומרנג אינסטינקטיבית של כל ביקורת על ישראל ותיוגה כביטוי לאנטי-ישראליות פתולוגית ואף לאנטישמיות, בין אם מדובר בהפגנות נגד ההתנחלות במזרח ירושלים בעמאן או בדו”ח נוקב הנכתב על ידי יהודי דרום אפריקאי ציוני.
ראיית העתיד כלא יותר מאשר סכנה-בפוטנציה מסירה מעלינו, במידה רבה, את האחריות על עיצוב גורלנו. כל עוד לא מתממש הגרוע מכל, אנו נוטים לראות בכך הצלחה. אך לא סכנת פרוץ אינתיפאדה שלישית צריכה להדיר שינה מעינינו, אלא אותה התנהלות מזדחלת המובילה אותנו עקב בצד אגודל למבוי מדיני סתום, וגוזרת עלינו התפוררות מבפנים ונידוי גורף מבחוץ.
ישראל יכולה להמשיך ולשנן באוזני העולם כי הרחבת ההתנחלויות בירושלים המזרחית היא לא יותר מאשר “מימוש זכויות הקניין”, שהעלייה להר הבית היא “חופש הפולחן” וכי החפירות בקרבת הר הבית המתנהלות במימון עמותות ימין קיצוניות נעשות “בשם ערכי הארכיאולוגיה”. אך כדאי שלפחות את עצמנו לא נשלה: כל התנחלות נוספת שקמה או מתרחבת, כל מנהרה חדשה שנחפרת מתחת לבתי התושבים בסילוואן, כל בית פלסטיני שנהרס, כל משפחה פלסטינית המגורשת מביתה במזרח ירושלים מרחיקים את האופציה המדינית ומקרבים אותנו אל האלטרנטיבה היחידה, והיא מדינת אפרטהייד מוצהרת. אופציית המדינה הדו-לאומית היא אוטופיה תיאורטית בלבד, שכן סביר להניח כי הפרלמנט הישראלי יחתום על חוקי נירנברג לפני שיאפשר שוויון אזרחי מלא בין הירדן לים.
על כן תנוח דעתם של כל מחשבי הקצים וחוזי השחורות: הקטסטרופה היא כאן ועכשיו, ואנחנו הולכים ושוקעים בה מיום ליום. לא צריך לחכות שמחשבי מערכת הביטחון יפלטו עבורה שם יצירתי במיוחד כדי שנכיר בקיומה.


