הלאומיות המערבית שהיא המקובלת, נסבה על מדינת הלאום, החופנת את כלל אזרחיה ומבחינה זו הינה לאומיות אזרחית ופוליטית כתרבותית. במדינות הדמוקרטיות,מעצם היותן כאלו, הלאום הוא הריבון.
עפ”י שם המדינה- ישראל, היה מקום שהלאום שלה יקרא הלאום הישראלי. אין זה צריך להפתיע שמבחינה פורמאלית חיצונית של תפיסת המדינה, בעמוד השני בדרכון ליד התצלום, כתוב באנגלית : Nationality ובעברית כתוב ” אזרחות”. אולם בעמוד הראשון של הדרכון מתחת לכיתוב: “אזרחות ישראלית” כתוב דווקא:Israeli citizenship” “. כלומר בעוד שבעמוד השני קיימת הכרה בלאומיות הישראלית, המושג (nationality ) תורגם בעמוד הראשון למושג שמשמעו אזרחות או תושבות.
אולם כלפי פנים המצב הנו שונה וחמור מכך, ועל כך אעיד מחברותי בעמותת “אני ישראלי” שעתרה להכרת המדינה בלאום הישראלי. לכאורה מה יותר הגיוני מכך שיוכר הלאום הישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח, כמקובל בעולם?! אולם תשובת הפרקליטות שדחתה אתהתביעה הזו הייתה שיש בכך משום ” חתירה תחת יסודות המדינה”. צריך לקרוא כמה פעמים את תשובת הפרקליטות לראות שזו אכן תשובתה. הרי סביר להניח שבארץ הגירה נוצר לאום שהוא שונה ממרכיביו האתניים, ומבחינה זו דינה של ישראל כמו דין כל ארץ הגירה.
יש להוסיף ולציין שהתנועה הציונית הייתה רק תנועה אחת ועד מלחמת העולם הראשונה ,תנועה בטלה בשישים,לעומת תנועות וזרמים אחרים בקרב היהודים ביחסם ללאומיות. מול התנועה הציונית ניצבו תנועות אוטונומיסטיות (הבונד למשל), שלא לדבר על הקומוניזם שהחל לעלות במזרח. נגדה עמדה האורתודוכסיה החרדית וכל אותם אלו שראו עצמם “צרפתים או גרמנים” “בני דת משה”.(אגב זאת אציין שבצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה שירותו כ- 150 אלף ממוצא יהודי , באשר גרמניה הייתה לדידם מולדתם).
התנועה הציונית שדגלה ב”מהפכה ציונית” מעצם שינוי מעמד ומהות היהודי, אמורה הייתה לממש חזון חדש ,”אלטנוילד” (ספרו החזוני של הרצל על “חברה חדשה” שהיא למעשה לאומיות פתוחה) אולם בפועל יצרה, את “הישוב העברי” כמשק “מפולח”,והמדינה שקמה תחת חזון הכרזת העצמאות, נוצרה כמדינה סקטוריאלית של קיפוח ואפליית מי שכונו “המגזרים הלא יהודים”. נוצרה מציאות פוליטית- לאומית, שבה עם המדינה אינו בהכרח אזרחיה, ואזרחיה אינם עמה (בשל היותם חלק ממנו או בכלל לא). מבחינה זו ישראל לוקה לא רק בדמוקרטיות אלא גם מבחינת אי היותה מדינת לאום טריטוריאלית, המזהה את כלל אזרחיה כבני לאומה.
אין זה כלל פלא שנוצרו תהליכים סוציולוגים שהביאו את ה”דור הזקוף” לדרוש לא רק את זכויותיו האינדבידואליות אלא גם את זכויותיו הקולקטיביות, מעצם חוסר יכולתו להיות חלק מהקולקטיב הלאומי (היהודי) הקיים. המפתח המרכזי לשינוי, הוא הפיכת ישראל למדינה לאום טריטוריאלית ישראלית ודמוקרטית. מבחינה זו למצדדים בצעד פוליטי עמוק זה, יש במה להיתלות- במהלך המשפטי של עמותת “אני ישראלי”, המצויה כיום בהליך משפטי בבית המשפט המחוזי בירושלים במאבק להכרה הלאום הישראלי.
הכותב חבר בעמותת “אני ישראלי” והדברים נכתבו על דעתו בלבד.