כאילו לא נכתב דבר על החינוך המקצועי
מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של “החטיבה לזכויות האדם” במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל
אני מנוי על רשימת תפוצה העוסקת במדיניות חינוך, אותה מרכז נחום בלס, חוקר במכון טאוב. בלס פרסם ברשימה ולאחר מכן ב”הארץ” מאמר הטוען כי לא הייתה הסללה מכוונת של מזרחים לחינוך המקצועי. ברשימת התפוצה, הכוללת כנראה עשרות ואולי יותר חוקרות וחוקרי מדיניות חינוך בישראל כמו גם מקבלי החלטות, שרי חינוך לשעבר ורבים נוספים, התפתח דיון על הנושא. מה שעלה מן הדיון זה הקונצנזוס הכמעט מלא של המתדיינים סביב עמדתו של בלס וביקורת נגד אלה המבקרים את מדיניות החינוך המקצועי בישראל לאורך השנים. לא התכוונתי להשתתף בדיון, מכיוון שהחיים מורכבים ממטלות נוספות והעימותים החוזרים ונשנים הללו די מתישים נפשית. אולם בסוף זה כבר היה יותר מדי ולהלן תגובתי.
שלום לכולם/ן,
אני עוקב בעניין ובתמיהה אחר הדיון ברשימה המתקיים בעקבות מאמרו של נחום בלס שפורסם תחילה כאן ולאחר מכן ב”הארץ”, וכן דברים שכתב לאחר פרסום המאמר והתגובות לדברים אלו. למען האמת, התגובה לדיון זה מצריכה מאמר ארוך אולם אנסה לקצר.
מסקנת הדיון של חלק גדול מהדוברים כאן היא שהחינוך המקצועי צריך להיחשב כאחד מהישגי מערכת החינוך הישראלית והביקורת נגדו אינה מוצדקת והיא נובעת מחוסר ידע במקרה הטוב ומניסיון של חלק מהדוברים נגדו ללבות את אש הקונפליקט העדתי. מה שמפתיע בדיון כאן שהוא מתנהל כאילו לא נכתב כמעט דבר לאורך השנים על החינוך המקצועי במערכת החינוך.
במאמר ב”הארץ” כותב בלס: “האמת היא שלא היתה מדיניות של ׳הסללה אוטומטית׳ של מזרחים למגמות הנמוכות בבתי ספר מקצועיים, והקמת בתי הספר המקיפים בעיירות הפיתוח תרמה תרומה אדירה להעלאת שיעורי הלמידה דווקא בקרב המזרחים, בלי שהדבר בא על חשבון העלייה בשיעורי הלמידה במגמות העיוניות”. לא ברור למה הוא מתכוון בביטוי “הסללה אוטומטית”. בדברים שפרסם לאחר מכן ברשימת התפוצה, הוא מנסח את דבריו אחרת. הוא מציין שהייתה הסללה, וכמו כן שרוב התלמידים המזרחים למדו בבתי הספר המקצועיים. כלומר הייתה הסללה של מזרחים לבתי ספר מקצועיים אולם בלס עומד על כך שלא הייתה “הסללה ממוסדת” של מזרחים לבתי ספר מקצועיים.
ב”הסללה ממוסדת” בלס מתכוון למדיניות מפורשת שבה נאמר שחינוך מקצועי נועד לתלמידים מזרחים. על מנת להוכיח זאת, הוא מביא את דבריו של אלעד פלד, מנכ”ל משרד החינוך בשנת 1976, בהם לא מוזכר שחינוך מקצועי מיועד למזרחים. בקיצור, אין אקדח מעשן. אולם קריאה מדוקדקת יותר של דבריו של פלד, ואף פרשנותו של בלס לדבריו, אינם מוכיחים את המסקנות של בלס. פלד אומר בין היתר, “….החינוך המקצועי הוא מסלול הקידום החשוב ביותר לתלמידים טעוני טיפוח שאינם מסוגלים לתפקד בחינוך עיוני או בחינוך טכנולוגי במסלולים גבוהים… חינוך וחיברות השכבות החלשות מבין טעוני הטיפוח כאלטרנטיבה חינוכית עיקרית ואף יחידה”.
אין צורך לומר, וגם זה היה טיפשי מבחינה פוליטית מצידו של פלד, לציין בפירוש שתלמידים מזרחים אינם מסוגלים לתפקד בחינוך עיוני או בחינוך טכנולוגי במסלולים גבוהים. הביטוי “טעוני טיפוח”, שכפי שמציין בלס, אחד המרכיבים בהגדרתו הוא תלמידים ממוצא אסיה-אפריקה, מתייחס בעיקר לתלמידים מזרחים. בלס מסכים שהייתה הסללה ושתלמידים מזרחים הופנו לבתי ספר מקצועיים. הנחה סבירה שאם מזרחים הופנו ולא בחרו במסלול זה מרצונם, הרי שזו הייתה תוצאה של מדיניות ממסדית כך שלא ברורה מה משמעות הטענה “לא הייתה הסללה ממוסדת”.
מעניין שאחד המשתתפים בדיון מתגעגע לחזרתו של מושג “טעון הטיפוח”, כאילו לא היה דיון ארוך על נזקיו של מושג זה כאשר הגדרתו כוללת מאפיינים אתניים. אבל בדיון ששורה בו שביעות רצון והערכה למדיניות משרד החינוך בסוגיה העדתית, הנוסטלגיה למושג זה מובנת.
בלס כותב כי מדיניות ההסללה גובשה כמדיניות מממוסדת ורשמית בסוף שנות השישים כחלק מתוכנית הרפורמה. טענה זו אינה מדויקת היסטורית והיא מדלגת על פרק חשוב בתולדות מערכת החינוך בישראל, פרק שהיווה את הבסיס לקיומו של החינוך המקצועי, תוכנית החינוך הקדם מקצועי שהחלה באמצע שנות החמישים, תוכנית להכשרה קדם-מקצועית בבתי-ספר יסודיים בכיתות ז’ וח’. בשנת 1957 למדו בתכנית 5,000 תלמידים ובשנת 1962 כבר למדו במסגרת זו 11,500 תלמידים. כאמור, תוכנית זו היוותה חולייה מרכזית בהתפתחותו המואצת של החינוך המקצועי בישראל בסוף שנות החמישים ובשנות השישים. יוסי יונה ויצחק ספורטא שפרסמו שני מאמרים על ההיבטים האתניים והמגדריים של מסגרת זו מתארים את הסיבות ליצירתה ומנתחים את משמעויותיה. אולם דבר אחד ברור מתיאורם את מסגרת החינוך הקדם מקצועי – ייעודה המפורש כמדיניות ממוסדת עבור תלמידים מזרחים.
כך למשל, דבריו של שר החינוך זלמן ארן בשנת 1957 בדיונים על תקציב החינוך בכנסת: “מחקר ההישגים של תלמידי בתי הספר היסודיים יצטרך לענות, בין השאר, על שאלה נכבדת אחרת והיא: האם קיימים הבדלים ומה הם, לגבי כוח הספיגה של הלימודים, בין תלמידים בני הורים מארצות המערב לבין תלמידים בני הורים מארצות המזרח, והמסקנות הלימודיות והפדגוגיות הנובעות מכך… הישוב הולך וגדל. שאלת ההכשרה המקצועית חיונית היא בשביל האוכלוסייה כולה ובמיוחד לאותו חלק מן הישוב העולה מארצות האיסלאם, שבשבילו ההשתרשות בחיי ישראל פירושה קודם כל האפשרות שהאדם יהיה נושא את עצמו בעבודה ובכבוד”.
דברים קצת בוטים יותר אומר למעלה מעשור לפני כן אליעזר ריגר, שכיהן כמנכ”ל משרד החינוך בין השנים 1951-1954: ״הנהגת מגמה לפני מקצועית עלולה להביא ברכה מיוחדת לבני עדות המזרח, שהרי א) הילדים בני עדות המזרח, ולכל הפחות רבים מהם, אינם יודעים להעריך לימוד מופשט והם אינם מסוגלים להפיק תועלת ניכרת מלימוד בלתי מעשי, וזוהי אומנם אחת הסיבות לעזבם את הלימודים בגיל הרך” – המשך הדברים רק הולך ונעשה יותר גרוע. הייתי יכול ולהביא ציטוטים רבים נוספים דומים מחוקרים מרכזיים ומעצבי מדיניות החינוך של ישראל בעשורים בהן גובשה מדיניות החינוך המקצועי.
אחד הדברים המעניינים שעולים מדברי חלק מהדוברים בדיון ברשימה זה היא הטענה ש״לא הייתה הפלייה מכוונת כלפי מזרחים”. אכן, לא הייתה קונספירציה של מקבלי החלטות אשכנזים המתכנסים בחשאי להפלות מזרחים. ככלל, תיאוריות קונספירציה הנן חסרות ערך כיווון שהן נעדרות יכולת הסבר, מטרתן אינה הסבר המציאות אלא תיאור הצד האחר כייצור דמוני רשע. אולם מדיניות של אי שוויון אינה חייבת להיות תוצאה של מזימה אפלה, היא יכולה להיות תוצאה של דעות קדומות, ניתוח כושל של המציאות, תוצאה של בעלי עניין המקדמים את האינטרסים שלהם על חשבונם של אחרים ולעתים גם תוצאה לא מכוונת של מדיניות שמטרתה הייתה אחרת.
ולבסוף, שלוש נקודות קצרות:
– בלס ואחרים מתפעלים ממדיניות האינטגרציה. אני חסיד גדול של אינטגרציה חברתית לא רק בחינוך, בדיור, במקומות עבודה ומרחבים ציבוריים רבים ככל האפשר, אולם קצת קשה להתפעל מהרומנטיזציה הזו ומיישומה של מדיניות האינטגרציה כפי שהיא יושמה ומיושמת כאן. איני רוצה להרחיב כיוון שחלק מהמנויים על רשימה זו חקרו את הנושא בהרחבה. על יישומה החלקי מאד של מדיניות זו, על התחמקות ההתיישבות העובדת ממנה, על תופעת “הסגרגציה בתוך האינטגרציה”, תופעה שהעיר תל אביב הצטיינה בה. על הזנחת החלק התוכני הרב תרבותי כמרכיב של אינטגרציה ועל מה שישי בלנק כינה “אינטגרציה מבוזרת”, כלומר, האינטגרציה התבצעה בתוך רשויות מקומיות, מה שאפשר לרשויות מקומיות שלא יישמו מדיינות זו למשוך אליהן אוכלוסיות חזקות שנסו מרשויות מקומיות שיישמו מדיניות זו.
– אחד ההסברים המרכזיים שעולה לעתים וגם כאן לפערים בין תלמידים מזרחים לאשכנזים, הוא מה שאפשר לכנות החטא הקדמון של המזרחים: התלמידים המזרחים הגיעו מתרבויות לא מודרניות היו פחות משכילים מהאשכנזים ומכאן ההסבר לפער. נניח שמקבלים הנחה זו, מה שקשה קצת לקבל זה שהיא עדיין משמשת להסבר הפערים הקיימים בין תלמידים אשכנזים למזרחים גם בדור השלישי (הברפלד, כהן וקריסטל). ברור שייתכנו גורמים נוספים חוץ חינוכיים לתופעת הפערים הללו, אולם אולי מן הראוי להסתכל גם על המתרחש במערכת החינוך על מנת לענות על שאלה זו ולא להסתפק רק בהסברים על אודות היעדר המודרניזציה וההשכלה של המזרחים בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים.
– ונקודה אחרונה, די מפתיעה התופעה כיצד אנשים ביקורתיים בדרך כלל מאבדים את ספקנותם המחקרית וביקורתיותם החברתית כאשר הדיון מגיע לסוגיית הקונפליקט העדתי. כיצד ההסברים שהם מציעים למתרחש בסוגיה זו במערכת החינוך מתבססים על הנחות שמרניות אודות מערכת החינוך שמטרתה עבורם בעניין זה הייתה ועודנה הקניית ידע, קידום מוביליות חינוכית ולכידות חברתית, כיצד לפתע נעלם אופיה של מערכת החינוך גם כזירה של מאבקים וקונפליקטים בין קבוצות שונות, מערכת של שחזור יחסי כוח וריבוד חברתי המושפעת מפערי בהון כלכלי, חברתי ותרבותי; ניתוח שחלק מהמתדיינים מיישמים בהצלחה כאשר מדובר בתופעות חינוכיות וחברתיות אחרות.


