כאשה מזרחית, אני צריכה את דוברי השיח שלי בתוך הכנסת

ערב שישי אחד, מאות פעילים ופעילות מזרחים שומעים על הדיווח של רינה מצליח, לפיו ד”ר יפעת ביטון (שלשמה הוצמד בחן – “הנכונה”) עשויה להצטרף לרשימה של המחנה הציוני במקום ריאלי, מתוקף שריון של ציפי לבני. בהיותה של ביטון – משפטנית פמיניסטית ופעילה חברתית ותיקה – השראה ענקית לרבים מהקהילה הלוחמת הזו על כל הסתעפויותיה, היתה הודעה זו המשמחת ביותר עד כה במערכת הבחירות המייאשת והקפקאית אליה נקלענו.

בימים שאחרי ניסינו לבדוק האם אמת בדבר: האם בבחירות הקרובות תגיע בשורה דווקא ממפלגה אשר שום בשורה לא נשבה במסדרונותיה לפני כן – לפחות לא בעבורי, בעבור בני משפחתי או בעבור הקהילה שלי; מפלגה אשר דחקה מנהיגים מעוררי הערצה אחורה בעוד קידמה ושריינה לאלו שמקודמים ומשוריינים ממילא. לפתע, מי שלא מצאו שום מכנה משותף עם המחנה הציוני נכונים, משתוקקים, לצאת אל הצמתים, להתנדב במטה, להצטרף למהפכה. פתאום – “נעשה ונשמע”. לא נשאלו שאלות: לא באיזה מקום, לא תחת אילו תנאים ולא מדוע ולמה במחנה הזה. רק שאלה אחת – האם נכונה הידיעה?

האם נכונה הידיעה שייתכן ומהיום שאחרי הבחירות תכהן בכנסת ישראל האשה שהערכים, העשייה והתרומה שלה בחברה הישראלית הם קרן אור בתוך מציאות לא מאוד מעודדת? האם במחנה הציוני יעשו את הבלתי ייאמן ויבחרו נכון, יבחרו צודק? האם – וזאת היתה התקווה הגדולה ביותר של כולנו נוכח הידיעה – תהיה גם לנו מנהיגה?

כאשה מזרחית אני צריכה את דוברי השיח שלי בתוך הכנסת. במציאות הנוכחית, אין לי את הפריווילגיה לוותר על אפשרות של נציג/ה זו כי היא לא נתפסה לי בפינצטה הבוררת בקפדנות ובטהרנות רק את מי שבאמת ראוי ורק בפלטפורמה היחידה שראויה ורק על פי לוח הזמנים הראוי ועוד ועוד. פינצטה שחודה הולך ונעשה דק וחד יותר ויותר ומייצרת אפשרויות בלתי רלוונטיות ומנותקות מהחברה הישראלית.

כשם שכפמיניסטית אני צריכה נשים פמיניסטיות בכנסת, מימין ומשמאל, כמזרחית אני צריכה מזרחים ומזרחיות בכנסת, מימין ומשמאל. כי כאשר אורלי לוי נלחמת על דיור ציבורי היא נלחמת מהבית. וכאשר סילבן שלום שולח את ילדיו של ביבי לבית ספר מקצועי הוא נלחם מהבית. וכאשר אריה דרעי פונה אל השקופים – הוא מדבר מהבית. וכששמעון אוחיון נלחם על סילבוס הכולל בתוכו היסטוריה של יוצאי מדינות ערב – הוא נלחם על ההיסטוריה שלו. מבית. ואלו לא מלחמות שיילחמו לא דב חנין ולא תמר זנדברג.

במפלגה האוטופית שלי יש מנהיגות מזרחיות שלא מתפשרות על שום עמדה, לא חורקות שיניים אל מול שום החלטה, לא נותנות דין וחשבון לשום הגמון. במציאות, יש מערכת בחירות שהוקדמה בהפתעה ואינספור פעילים ופעילות שיודעים איך המנגנון עובד, איך משנים מתוך הכנסת, שצריכים וצריכות מנהיגה. וכאשר לכמה שעות נדמה היה לנו כי מנהיגה כזו ניתנה – נעמדנו איתה – לא כי “מתרשמות מפירורים”, לא כי מסתפקות במחוות סימבוליות, לא כי מוותרות על הזהות או האג’נדה. אלא כי מבינות מתוך בגרות וניסיון שככה מתחילה מהפכה.