תוך כדי קריאת ממצאיו של דו”ח מבקר המדינה שכינה את היערכות העורף ותפקודו במלחמת לבנון השנייה כ”ליקוי מאורות”, נזכרתי באחד הגורמים שהביא את המאורות הגדולים היושבים בממשלה ומנהלים את ענייני המדינה להפקיר את תושביה. אני מתכוון לעדותו של השר רפי איתן בפני ועדת וינוגרד.
על פי עדותו של השר איתן, הדאגה האמיתית של שר האוצר וממשלת ישראל בימי מלחמת לבנון השנייה, לא הייתה נתונה למאות אלפי האנשים שמצאו את עצמם חסרי אונים והגנה בפני מטחי הקטיושות, ללא שירותי תמיכה ורווחה בסיסיים וללא יכולת להימלט מהפגזות, דאגתם הרבה הייתה נתונה לחברות דירוג האשראי, תאגידים כלכליים בינלאומיים המדרגים את מצבן של כלכלות בעולם.
במהלך עדותו בפני הוועדה סיפר השר איתן על פגישה עם ראשי יישובים בצפון שדרשו ממנו להפעיל את מערך המשק לשעת חירום. “פניתי לשר האוצר”, הוא סיפר “וביקשתי ממנו להפעיל את תכנית מל”ח – מערך המשק לשעת חרום, אולם שר האוצר דאז אברהם הירשזון, אמר לי שהכרזה כזו עלולה לפגוע בדרוג הפיננסי של ישראל”.
וכך שרי הממשלה שהפליגו במהלך המלחמה בשבחי עמידתם הנחושה והגאה של תושבי הצפון, החליטו בסירובם להפעיל את את מערך המשק לשעת חירום, להפקיר ולזנוח אותם.
העדות הזו של השר איתן מגלה שבמהלך המלחמה ממשלת ישראל מעלה בתפקיד המרכזי שמוטל על כל ממשלה של מדינה דמוקרטית – הגנה על חיי תושביה. בדילמה האם היא צריכה לדאוג לצרכיהם של קשישים ותינוקות הנמצאים תחת הפגזות במקלטים, או לחשוש מהרושם העשוי להתקבל בקרב מספר ראשי תאגידים כלכליים בוול סטריט, ממשלת ישראל החליטה שחיי ורווחת תושביה חשובים פחות ממה יחשבו עליה אנשי ההון בוול סטריט.