כך הועלמו מהתודעה הפליטים הסורים של 1967
בין הפליטים הסורים הנמלטים מארצם הבוערת אל ארצות אירופה שהואילו לפתוח בפניהם את שעריהן, נמצאים גם בני הדור השני לפליטות, זו שהתרחשה לפני 50 שנה עם כיבושה של רמת הגולן הסורית ב-1967 בידי הצבא הישראלי. בניגוד לפליטים הפלסטינים בגדה ובעזה, סיפורם של פליטי סוריה נמחק מהתודעה הישראלית עוד לפני שנצרב בה. העובדות נעלמו, סיפורם הוסתר, טושטש, נמוג כלא היה.
בשלהי שנות ה-90 נשלחתי מטעם התוכנית “מבט שני” לתעד את סיפורם של הדרוזים בגולן. התבקשתי לבחון, מדוע שמרו אמונים למולדתם הסורית וסירבו לקבל על עצמם את האזרחות הישראלית – על אף שמדינת ישראל הטיבה איתם עד מאוד. במהלך התחקיר הופתעתי לגלות סיפור אחר לגמרי. התברר כי עם פרוץ מלחמת 67׳, הייתה רמת הגולן מאוכלסת באזרחים סורים וכי הדרוזים שנותרו שם ושאיתם שוחחתי היו רק מיעוט מתוכם. חיפשתי עדויות לכך בספרי ההיסטוריה אך התושבים הסורים נעלמו כלא היו, לבסוף נמצאה אנציקלופדיה אחת יחידה ובה נרשם כי בעת כיבוש הרמה הסורית התגוררו בגולן יותר מ-100 אלף בני אדם.
במהלך התחקיר והצילומים העידו חיילים שלחמו ברמה, בני קיבוצים ומושבים תושבי עמק הירדן והדרוזים עצמם, ומפי כולם נשמע אותו הסיפור בדיוק – רמת הגולן שנתפשה בתודעה הישראליות כשוממת וריקה מאדם הייתה מיושבת באזרחים בדיוק כמו הגדה המערבית עם כיבושה. הכתבה צולמה ונערכה, אולם כבר עם שידור הפרומו הגיע בריצה ראש הדסק לענייני ערבים ודרש לעצור את שידורה על מנת שלא נעשה מעצמנו צחוק. הוא קבע כי מעולם לא היו אזרחים בגולן, להוציא את כוחות הצבא הסורי, והראיה היא ש״כולם יודעים את זה״.
על מנת שלא יהיו אי הבנות, הוזמן לשיחת אולפן היסטוריון בכיר מתחום המזרח תיכון, אלוף משנה במי”ל שאף כיהן כמושל של כמה ערים בגדה וכשגריר ישראל בטורקיה. תוך כדי שידור הכתבה התקשר המומחה הנבוך אל חבריו המומחים אף הם, אבל אף אחד מהם לא הבין על איזה אזרחים סורים אנחנו מדברים בכלל.
אז איך הצליחו להעלים אותם?
עם פרוץ מלחמת 67׳, שנרשמה כהישג אסטרטגי מזהיר – כזה שאיפשר למדינת ישראל להרחיב את שטחיה ולשנות את מיקומו הטופוגרפי של הגבול החדש מהעמק אל ההר – התגוררו ברמת הגולן בין 130,000-150,000 בני אדם, מרביתם אזרחים שחיו בכ-275 ערים וכפרים ובהם עיר המחוז אל קוניטרה שבה התגוררו כרבע מכלל התושבים, מיעוטם אנשי צבא ובני משפחותיהם .
במהלך הקרבות ותוך כדי נסיגת הצבא הסורי הצטרפו למנוסה כמחצית מהאזרחים שביקשו לעצמם מחסה באזורים בטוחים מפני ההפגזות, ממתינים להפסקת האש על מנת שיוכלו לשוב אל בתיהם. אולם בפועל כל מי שנשאר בצדו השני של קו הפסקת האש לא הורשה לחזור. בהמשך הוכרזו התושבים הסורים שניסו לחזור כמסתננים בלתי חוקיים, ולעתים ירו חיילי צה”ל לעבר החוזרים על מנת להפחידם ואלה שהצליחו להיכנס נשפטו ונעצרו.
אחרי תום ימי הלחימה נשארו ברמת הגולן עשרות-אלפי בני אדם, כמחצית מתושביה הסורים. כולם גורשו, למעט התושבים הדרוזים. האוכלוסייה האזרחית שהייתה מורכבת ברובה ממוסלמים סונים ובהם גם כמה אלפי פליטים פלסטינים ממלחמת 48׳, צ’רקסים ואחרים הועברה אל מעבר לגבול באופן מסודר ביותר.
לוחמים לשעבר ותושבי עמק הירדן שהגיעו לרמה עם תום הקרבות העידו על חיילים סדירים שישבו בסמוך לקו הפסקת האש מאחורי שולחנות שנלקחו מהבתים, ואילצו את תושבי רמת הגולן הסורים לחתום על מסמכים לפיהם הם עוזבים את בתיהם ועוברים אל השטח הסורי מרצונם החופשי.
יש להניח, כי אותן רשימות המעידות על הטרנספר השקט שהתרחש ב-67׳ בגולן מונחות עד היום באחד הארכיונים הצבאיים, שכנראה לא יפתחו לעיני הציבור עוד שנים הרבה מטעמי בטחון המדינה.
אחרי המלחמה התרחשה ביזה בקנה מידה רחב למדי, אבל מעשי טבח כפי שמבצע בשאר אל-אסד באזרחיו לא התרחשו, להפך – הגירוש התרחש באופן מסודר וממוסד, גירוש שקט. אל עיר המחוז קוניטרה נכנסו שיירות כלי רכב צבאיים וכרוז הודיע ברמקולים כי התושבים מתבקשים לעזוב שאם לא כן הם עלולים להיפגע. לאחר שיצאו את העיר ולאחר תקופה שבה עמדה העיר היפה על מבניה ההיסטוריים והמיוחדים ריקה מאדם, היא נהרסה עד היסוד. מבני מגורים, מרכזים מסחריים, בתי קולנוע, בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים, בתי קברות, מסגדים וכנסיות נחרבו לחלוטין בהפגזות והפצצות אוויריות של צה”ל.
תושבי הכפרים שנאחזו בבתיהם וחששו לצאת נדרשו אף הם לעזוב ולצעוד אל עברו השני של הגבול. בימים שלאחר המלחמה הובאו אל הגולן בולדוזרים וטרקטורים מכפרי וקיבוצי עמק הירדן ובמבצע מהיר מאין כמותו נהרסו כול הכפרים עד היסוד, להוציא כמה מבנים שהושארו שם לצרכי אימונים צבאיים.
תוך תקופה קצרה התהפך עולמם של עשרות-אלפי בני אדם: אנשי חינוך ורפואה, פקידים, מנהלים, סוחרים וחקלאים איבדו את אדמתם את בתיהם ואת כל רכושם. רק קשישה אחת לבדה שכל העדים כולם זוכרים היטב נשארה באחד הכפרים עוד כמה שנים, עד שהלכה לעולמה.
במהלך ובימים שלאחר הקרבות יצאה אל הפועל תוכנית נוספת לפיה החליטה ישראל להתיר לכ-7,000 תושבים דרוזים שחיו בגולן להישאר בכפריהם, מתוך הנחה שבעתיד תתברר כשגויה לפיה הדרוזים ישנו את עורם בהתאם לשלטון החדש ויעבירו את נאמנותם מסוריה לישראל – כפי שעשו זאת אחיהם הדרוזים הישראלים שאף משרתים בצבאה. קציני צה”ל דרוזים תושבי הכרמל שנשלחו לסייר בג’יפים בכפרי הגולן הכריזו בערבית ברמקולים כי כל התושבים מתבקשים לצאת אל נקודות מפגש שליד הגבול, להוציא את אחיהם הדרוזים שרשאים להישאר בבתיהם תוך הבטחה כי לא יאונה להם כול רע. מנקודות המפגש הללו העביר הצבא הישראלי את האוכלוסייה שאינה דרוזית לצדו הסורי של קו הפסקת האש.
וכך קרה שהאזרחים הסורים היחידים שנשארו בגולן הם תושבי ארבעה כפרים דרוזים שישראל הואילה בטובה להותירם במקומם עד עצם היום הזה.
הפליטים שאיבדו את בתיהם בגולן שוכנו בסוריה בכמה מחנות, בעיקר במחוזות דמשק ודרעה. חאפז אל-אסד האב לא מיהר לשקמם מתוך תקווה כי התערבות בינ”ל תשיב לסוריה את השטח הכבוש ותושביו יוכלו לחזור. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבא בעקבות מלחמת 1973, אל-קוניטרה הוחזרה לסוריה כשהיא הרוסה לחלוטין ומועצת האו”ם הרשיעה את ישראל והטילה עליה את האחריות להרס העיר בזדון. הנשיא אל-אסד מצדו החליט שלא לשקם את העיר והותיר אותה כמאוזוליאום של חורבן והרס למבקרים. לפי הערכות כלליות מונים כיום פליטי 67׳ וצאצאיהם יותר ממיליון וחצי בני אדם.
יש לומר כי ביחס לפליטים הפלסטינים שמלחמת 67׳ הותירה אותם ללא זהות וללא מולדת, שפר גורלם, אם אפשר להתבטא כך, של הפליטים הסורים שגורשו אל שטח המדינה שאליה השתייכו ולפחות לא איבדו את אזרחותם.
מנהיגי מדינת ישראל דאז טענו כי בכוונתם להחזיק ברמה הסורית באופן זמני וכי ישיבו אותה לבעליה רק בתמורה להסכם שלום. בפועל, כחודש ימים לאחר המלחמה כבר הוקם בגולן היישוב היהודי הראשון, “מרום גולן” שמו, שמתיישביו ניכסו לעצמם לא רק את האדמות, אלא גם מספר עצום של בעלי חיים ושדות מעובדים. כשנתיים אחרי המלחמה אישרה ממשלת ישראל תוכנית שכללה את סיפוח הגולן ויישובו במתנחלים יהודיים. ב-1981 חוקקה כנסת ישראל את “חוק רמת הגולן” לפיו הגולן סופח באופן רשמי למדינת ישראל. כיום מתגוררים בגולן 22,000 מתנחלים ב-32 יישובים יהודים ובהם העיר קצרין.
רוב תושביה הדרוזים של רמת הגולן שנותרו בכפריהם ומונים כיום כ-24,000 תושבים, בחרו לשמור על נאמנות לסוריה מולדתם ממנה הופרדו בניגוד לרצונם. הצעירים נשלחו ללמוד בדמשק, בנותיהם ובניהם ביקשו לעצמם בני זוג משני עברי גדר הגבול. ישראל ניסתה לכפות עליהם את אזרחותה, אך הם סירבו לקבלה. שנים מספר הם חיו תחת משטר צבאי וכל פעילות לאומית מצידם נתפשה בידי ישראל כבגידה. רבים מהם הואשמו בריגול, נעצרו ונאסרו לתקופות ארוכות.
היעלמותם של אזרחי סוריה ממלחמת 67׳ לא התרחשה מעצמה: היסטוריונים שחיברו את ספרי ההיסטוריה שלהם לא בדקו את העובדות, אלא להפך – קיבלו את הגירסה הרשמית שהכתיבה להם המדינה, העתיקו אותה איש מרעהו וכך בחלוף השנים הפך השקר לאמת. רק בעשור האחרון החל להופיע תיעוד באתר “זוכרות” ובעיתון “הארץ”, אולם גם היום גורס הנרטיב ההיסטורי המרכזי בישראל כי ברמת הגולן לא התגוררו תושבים סורים ואם היו כאלה, הם נטשו את בתיהם, עזבו, נמלטו, ברחו מרצונם החופשי.
עד לתחילתו של עידן האינטרנט היו תושבי הכפר הדרוזי מג’דל-שמס שלמרגלות החרמון נוהגים לעמוד על “גבעת הצעקות” ולקרוא במגאפונים לעבר בני משפחותיהם בצד הסורי שמעבר לגבול. משפחות שהתפצלו, קרובים, שכנים ומכרים היו מבקשים איש את שלום רעהו, מתעדכנים בחדשות ומספרים מי נולד ומי מת, מנופפים לשלום.
מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, חזרו הצעקות אל הגבעה. תושבי הכפרים הערבים בני העדה הדרוזית שבצד הישראלי צופים בעיניים כלות בקרובי משפחתם הנמלטים מהזוועות שמבצע בהם נשיאם בשאר אל-אסד, והם אינם יכולים להושיט יד ולהעניק להם מקלט בביתם,
קו הפסקת האש שקבעה המלחמה מלפני 50 שנה ושהיה לגבול קבע עדיין מפריד ביניהם.
עירית גל היא במאית סרטי התעודה “סדקים באבני הבזלת”, “כוחותינו לא שבו”, “לילה לבן”, “העמק הנעלם” ועוד, מחברת הספר “מבירות לג’נין” ביחד עם אילנה המרמן



