כך יורים בפלסטינים בסילוואן

אחד מהרגעים הקשים בסיור הארכיאולוגי האלטרנטיבי בכפר סילוואן ובאתר הארכיאולוגי “עיר דוד” שבמזרח ירושלים, הוא הביקור ביציאה מניקבת השילוח. לא הארכיאולוגיה עושה את הביקור במקום לבעייתי. אני בטוח שגם לא ההסברים שאני או כל חבר אחר בקבוצה נותנים באותו מקום.

ביציאה מהניקבה נמצאת הבריכה אשר מימיה שימשו את הכפר ואת ירושלים עד אמצע המאה ה 20. היציאה מבריכת השילוח היא המקום היחיד בסילוואן שנמצא באחריות הווקף המוסלמי. כל שאר האתרים הארכיאולוגים “בעיר דוד” נמצאים באחריות רשות הטבע והגנים ומנוהלים על ידי עמותת אלע”ד- עמותת מתנחלים ימנית

ימי שישי אחה”צ הם הזמן שבו המתנחלים אומרים את דברם. בריכת השילוח, כמו מעיינות ומקורות מים רבים ברחבי הארץ, הופכת ביום שישי בצהרים למקווה להיטהרות לפני כניסת השבת. מקווה לגברים כמובן. כאש אני מגיע עם קבוצות למקום בימי שישי במטרה להסביר על הניקבה,  אני מוצא עצמי מהר מאוד עסוק בשיח בין הרוחצים היהודים בניקבה/מקווה ובין פלסטינים המקומיים. 

פעמים רבות הרוחצים היהודים בניקבה מגרשים את הפלסטינים שרוצים לרדת אליה. בפעמים אחרות הרוחצים לא מאפשרים לעובד הווקף לנעול את היציאה מבריכה עד שהם יסיימו לרחוץ, ובפעמים אחרות הם פשוט לא מבינים איך מעיזים תיירים או קבוצות להגיע למקום בזמן שהם טובלים במקווה ומתווכחים איתנו/איתי מי יכול להיכנס ומי לא.

סיפורו של האתר “עיר דוד” קשור קשר הדוק למעיין הגיחון. לדעת רוב החוקרים הבחירה להקים את העיר ירושלים בשנת 1800 לפנה”ס על הגבעה המכונה כיום עיר דוד – חלק מהכפר סילוואן – קשורה למעיין הגיחון הנמצא במקום ומספק מים בכל ימות השנה. מייסדי העיר הבינו ששליטה במים פירושה שליטה בשטח ולכן השקיעו מאמצים רבים לבצר את אחיזתם במקור המים. חשיבות השליטה על מים, מאז ועד היום, היא אמצעי ראשוני לשלוט בשטח.   

ביום שישי שעבר  הגעתי עם קבוצה ליציאה מניקבת השילוח ועוד לפני שהספקתי להסביר איפה אנחנו, ראינו שני ילדים ונער פלסטינים יורדים לבריכה ומייד מגורשים על ידי הרוחצים בה. אירוע עצוב, מסוג הרגעים שהמדריך לא צריך להסביר כדי להראות עד כמה המצב בסילוואן רווי שנאה.

אבל הגירוש של הילדים הפלסטינים מהניקבה היה רק ההתחלה לערב שבת הרבה יותר אלים. בריכת השילוח נמצאת בקצה הדרומי של עיר דוד. האלימות נמשכה, הפעם בצורה הרבה יותר קשה, בכניסה לאתר הארכיאולוגי, בראש הגבעה של האתר, החלק הצפוני של האתר.

הכניסה לאתר הארכיאולוגי הוא אחד המקומות המאובטחים ביותר בכפר. עמדת שמירה ומאבטחים של המתנחלים נמצאים בו 24 שעות, מצלמות, סיורים של מאבטחי המתנחלים נעים כל הזמן על הציר, ופעמים רבות גם שוטרים ולוחמי מג”ב. המקום הזה נועד לכך שכל יהודי ירגיש הכי בטוח שאפשר. שלא יחשוש להיכנס לאתר הארכיאולוגי.

זהו גם המקום שבו כמה דקות לפני כניסת השבת, בחור יהודי ירה באחמד קארעין, תושב הכפר שהגיע בידיים חשופות לוויכוח איתו. אחמד התעלם מהנשק אותו שנשא הבחור, הרי נשקים יש בסילוואן למכביר – למתנחלים, למאבטחים ול(ישראלים) אחרים. אני לא יודע על מה היה הוויכוח ומה נאמר שם, אני גם לא יודע אם הוויכוח הגיע לתגרת ידיים או לא. היורה מצידו טוען להגנה עצמית. הגנה עצמית שאילצה אותו לירות בילד בן 13 ובאדם אשר בא אליו בידיים חשופות.

ברור לי שאחמד לא איים על חייו של אותו בחור. אחמד חבר בוועד תושבי השכונה, פועל מזה שנים בדרכים לא אלימות כנגד פעולות המתנחלים בכפר, לא התכוון ולא יכול היה לאיים על בחור עם נשק. הבחורים שטבלו בניקבת השילוח הצליחו לגרש את התושבים בצעקות ואיומים. בחניון גבעתי הצעקות לא עזרו, אז הפיתרון היה שימוש בנשק. רובה הרבה יותר יעיל מצעקות. זאת יכול לספר לנו אחמד, השוכב היום בבית חולים פצוע ברגלו מכדור הרובה. (לתיאור של האירוע, כולל שיחה עם אחמד קראעין, צפו בקטע הבא)

יתכן שהבחורים שטבלו במעיין לא קשורים לבחור שירה שעה מאוחר יותר, אולם נראה שהאלימות והשנאה שהתחילה סביב מקור המים כהכנות לערב שבת קשורה באופן ישיר לבחור יהודי היורה באדם וילד העומדים מולו בידים חשופות.

• הכותב הוא ארכיאולוג ממיסדי הסיור הארכיאולוגי “משילוח לסילוואן”- www.alt-arch.org