כמו מעינייך ניבט כל העצב שבעולם

תקוה לוי מתה, כך,

באין לי מלים נרדפות של ממש

למוות הרודף ולַתקווה עצמה

שלא הייתה לה לתקוו.

כבו עיניה ושלנו קוו מלהכיל

את האימה והעצב המחריד.

ואם לזכור, מה? ומאין אתחיל?

פעם היה לה צחוק מתגלגל עד אינסופ

שלא שמעתי שנים רבות, כי הלכתי רחוק

ואולי הפסקתי לצחוק כך בעצמי, מעצמי.

ואולי רק זאת:

פעם כשישבנו לערוך לי קובץ פתיחה,

היא קראה באוזני שיר אהבה נערי

שכתבתי פעם לנערה חולמנית אחת,

והוסיפה, אילו הייתי בת שש-עשרה

הייתי תולה את השיר הזה מעל מיטתי.

אני זוכר בערך את שורות הפתיחה:

כאילו מתוך עיניך ניבט עכשיו כל העצב שבעולם,

וכאילו שלא, כמו את פורצת בבכי עוד מעט

וככה יוצא לך כזה חיוך יפה,

כאילו מתוך עיניך ניבט עכשיו כל היופי שבעולם.

הנערה ועיניה, עצבונה ויופיה אבדו במבוכי הזמן

ועכשיו גם את תקוה

ואף אחד כאן כבר לא בן שש-עשרה,

רק השיר בתומו, כאילו מבין שורותיו

ניבט עכשיו כל הזמן שבעולם,

עד עולם.