כן. גם הילדים של חרדים וערבים
כל כך הרבה דברים קורים בארץ שלנו, אירוע רודף אירוע, ובתוך מבול האירועים הקטסטרופליים, התפלאתי לראות בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ב-29 באוקטובר כמו גם בעיתון גלובס, נתון מתוך דו”ח שנערך על ידי יוניצ”ף, על פיו 35.6% אחוז מהילדים בישראל עניים. נכון שמדי פעם בדיווחים התקשורתיים-פוליטיים מבליחה ידיעה שעוסקת בילדים ונוער. אבל דיון אמיתי במצבם של ילדים ונוער, במיוחד ילדים ונוער בסיכון – בדיון כזה לא נתקלתי בתקשורת כבר הרבה מאוד זמן.
אז אולי מוטב באמת להתחיל לעסוק באותם ילדים עניים, אלו הרעבים באמת, שמצטלמים טוב אבל רגע אחרי שהכתבים הולכים הם עדיין יישארו רעבים. לפי נתונים שפרסמה המועצה לשלום הילד, מספר הילדים (עד גיל 18) החיים בעוני הוא 905,000 – 35.6% מכלל הילדים בישראל. המשמעות היא שכל ילד שלישי (לפחות) בישראל, חי מתחת לקו העוני. עוד עולה מנתונים אלו כי לאורך שלושת העשורים האחרונים קיימת מגמת עלייה ברורה בתחולת העוני בקרב ילדים. אחוז הילדים העניים גדל פי 4.5 מ-8.1% ב-1980 ל-35.3% ב-2010.
למרות נתונים מבהילים אלו, אין שום תכנית ממסדית לטיפול בהם. אין טיפול ממסדי בגורמים לעוני – באבטלה, במערכת הרווחה, במצב בפריפריות וכיוצא באלו. הטיפול הממסדי המרכזי בשנים האחרונות, בא בדמות הפרטה נוספת, או מכירה של עוד מפעל מקומי לסינים ועוד משפחות רעבות.
“אבל מה אכפת לי מהם?!” – אמר לי קולגה – “זה רק הילדים החרדים והערבים, אז שלא יביאו 13 ילדים ויתפלאו אחר כך שאין להם מה לאכול”. אבל גם הילדים האלו – הם רק ילדים! בני אדם קטנים. האם הם אשמים באמונה של הוריהם? האם הם צריכים להיות נדונים לרעב ועוני בגללה?

יתירה מזאת, המחיר שאנחנו כחברה משלמים על מספר רב כל כך של ילדים עניים הוא שאותם ילדים הגדלים בתוך תרבות העוני מפתחים “אישיות עוני”. במצב של מצוקה, חוסר ביטחון כלכלי, קשרים חברתיים דלים ודימוי עצמי נמוך נוצרת אווירה של חוסר ציפיות, ייאוש וחוסר הנעה לצאת ממעגל המצוקה. ילדים עניים לא זוכים ברוב המקרים להתייחסות מטפחת, מניעה, מעשירה ותומכת. זהו מעגל קשה, שקשה לצאת ממנו, וכך אנו דנים את אותם ילדים לחיים בעוני, במעגל אכזרי שקשה לצאת ממנו, ואת החברה הישראלית לחברה עם עוני לדורות.
הקיצוץ בקצבאות הילדים, עליית שיעור הילדים החיים בעוני, הפרטת מוסדות הרווחה האמונים על טיפול בנוער בסיכון, חוסר מדיניות ממשלתית אוהדת ומוסדרת כלפי ילדי פליטים וילדי עובדים זרים – כל אלו ועוד, מהווים את פתחו של השבר הגדול האמיתי שמאיים עלינו, החברה הישראלית, הרבה יותר מהאיום האיראני.
נדרשת תוכנית ממלכתית שתכונן נציב זכויות ילדים, אשר יהיה אמון על מימוש וקידום זכויות ילדים בישראל באופן אמיתי ולא רק באופן סמנטי – שידאג להשמיע את קולם בכל מקום בו הוא נדרש להישמע – במשרדי ממשלה, בוועדות הכנסת, בתקשורת ובכל מקום בו מופרות זכויות ילדים באופן תדיר.
אבל קודם כל, נדרש שינוי בסדרי העדיפויות במדינה, עד שלא נבין כי האיום האמיתי עלינו הוא העתיד הלא ברור שלנו ושל ילדינו, עד שלא נוכל להבטיח לילדים וילדות בישראל כי הם יכולים לגדול בשקט, בשובע, עם עתיד ברור וטוב – עד אז, לא תהיה המשכיות וגם לא הצדקה להמשכיות שלנו כאן.
“כותרת ראשית על ילדים? ועוד ילדים עניים?!…. יפה!” חשבתי לעצמי, אבל אין די בכך. המצב הנוכחי מצריך פתרון יצירתי ומעמיק. הקמה של נציבות זכויות ילדים תדאג להשמיע את קולם ולקדם את זכויותיהם של ילדים ונוער בכל תחום רלבנטי – רווחה, חינוך, שיכון ועוד. נציבות זכויות ילדים תתמרץ את הממשלה ליצור תכנית מסודרת ומקיפה למיגור תופעת העוני. עד שאלו לא יקרו, מצבם של הילדים העניים בישראל יישאר כשהיה, ומחר יעטפו בכותרת הזאת את הדג בשוק שאותם ילדים לא יאכלו לעולם.


