כשבריונים לבנים באים לעשות חינוך

איך והיכן נוצרות עוולות חינוכיות? לרוב העינים נשואות מעלה, אל הפוליטיקאים קובעי המדיניות והפקידים המוציאים לפועל את המדיניות, אם באופן העולה בקנה אחד עם רצונו של השר ואם באופן הנובע מתוך השגרה הביורוקרטית. האם עוולות נוצרות מלמעלה ביד מכוון או שהן פרי הבאושים של מערכת שאינה מפקחת על עצמה או נותנת דין וחשבון אמיתי לאזרחים אותם היא אמורה לשרת? האם ההורים (כשלוחיהם של ילדיהם) הם תמיד הקורבנות שעל גבם פועלת מכונת המערכת או שהם חלק מהמכונה המייצרת את עוולותיה? מי ההורים והילדים הנמצאים באיזה צד של המכונה? היכן מתקיים המפגש הסמוי מהעין לרוב בין אותם הורים שבכוחם לשנות לבין מי שאוחזים בכפתורים המפעילים את המכונה?

החינוך כידוע נמצא בפרטים. במפגש היומיומי בין מורה לתלמידה, בין חומרי הלימוד למה שנאמר בכיתה ומחוצה לה. לרוב, אנו מצפים מבית הספר לפצות על הקשיים המתקיימים מחוצה לו, בחברה. לרוב, הציפיה הזו מוגזמת. אם בית הספר הוא חלק מהחברה, לא ניתן לראות בו אי בודד שבכוחו לתקן את מה שהחברה מקלקלת. ועדיין, מורות ומנהלות רבות מגיעות מדי יום לבית הספר על מנת להשפיע ולשנות. למתבונן מהצד השאלה אינה למה הן לא מצליחות, אלא כיצד הן לא מתייאשות. במיוחד במקומות בהם החברה מראש מתייאשת. במקומות עליהם החברה באמצעות המדינה ורשויות החינוך מוותרת.

הסיפור הבא הוא סיפור על מקום כזה. מן הסתם יש אחרים. מן הסתם, הסיפור אינו מיוחד מדי או חריג מדי, אולם כוחו בתיאור התנאים והסביבה בהם נשות חינוך פועלות. כן, נשות חינוך בלשון נקבה כי כך החברה קבעה את מקומו של החינוך בחברה ואת כוחו מול מוסדות המדינה – כמקום נשי ושולי. זהו סיפורן של נשים שמבקשות להילחם במכונה ולהציע לילדות וילדים בשכונה מוחלשת עתיד אחר מזה שנגזר עליהם. הסיפור אולי קצת ארוך, אבל חשוב מספיק כדי שיהיה לו מקום. הוא לא הכלל ולא היוצא מהכלל. הוא הסיפור של החינוך במקום שאותו החברה הגדירה כשוליים, ולכן חשוב שהוא יישמע גם כאן.

הסיפור – מפיה של אורלי, מורה שליוותה בעבר את בית הספר המדובר – מלמד אותנו על הקשר בין חינוך ושוליוּת. שוליוּת זה לא מצב נתון, אלא יחס שנולד מפטרונות עיוורת לעצמה. כפי שאורלי מציינת בצדק, כל מעשה חינוכי הוא פטרוני, ועל זאת אפשר להוסיף כי כל פעולה חינוכית מכילה את יסודותיו של הסדר הקיים. לכן, אחריותה של המחנכת, ושל כל הורה המדבר בשם החינוך, להיות מודע לפטרונות ולבחור להכיר במקום ממנו הוא או היא באים. בהיעדרה של מודעות כזו, מי שהוגדרו כשוליים ייוותרו שם, ומי שרואים עצמם מרכז ימשיכו להנות מהפריבילגיות אותן הם השיגו בכוח. את הדרך לשינוי חברתי-חינוכי צריך לחצוב מלמטה.

(גל לוי)

כך נראית עוולה חינוכית

אורלי אלכסנדר

זה כמו לכתוב במים על שמן, הכול צף ברגע שהיד רושמת. מבחינתי, שהכול יימחק, הסימנים שיישארו על הדף חשובים. זה סיפור קטן המתאר עוולה חברתית מושרשת כל כך עד כדי שקיפות מוחלטת – לא רואים, לא שומעים. אני מרגישה מחויבת לתת דיווח על מה שקרה, לפרט את הסבך המתסכל והמייאש של מערכתיות המכילה בתוכה גזענות ובריונות לבנה ובנוסף לכתוב מילים אוהדות, למנהלת שבחרה בחירה כואבת לפרוש מתפקידה בשל כל אלו.

*

אני עוסקת בחינוך כמעט עשרים שנה, ההכשרה שלי ברובה נעשתה בבתי ספר דמוקרטיים. הכשרה מבורכת על הצד הפדגוגי שלה והן על הצד הפוליטי שלה. ההחלטה שלי כיום (החלטה פוליטית, כלכלית ורגשית) היא ללמד בבתי ספר ממלכתיים ציבוריים. בחרתי בקטנים שבהם, אלו שנקראים הזדמנות שנייה. בדחילו ורחימו, אני עוסקת בחינוך ומודעת היטב לפריבילגיות של צבע עורי הלבן ושל מעמדי כמורה.

במהלך עבודתי החינוכית ליוויתי מנהלים/ות ועם אחת מהן קשרתי קשרים אמיצים. זיהיתי באינטואיציות הדקות שלי (אינטואיציות לזיהוי בריונות לבנה, אותן פיתחתי בבתי ספר הדמוקרטיים) שהמנהלת ר’, מנהלת בית ספר שכונתי של תלמידים מגן ועד כיתה ט’, בשכונה מוחלשת, מדברת ופועלת ממקום כן, מעמיק, חושב ומחזיקה בדעות, רגשות ודרכי פעולה שמבררות, בודקות ומנסות לא ליפול בשבלונות של חשיבה. אין סיסמאות בבית ספרה. היא משקיעה שעות רבות בהיכרות עם תרבויות שונות המרכיבות את אוכלוסיית בית הספר, בהיכרות אישית עם התלמידות ובעבודת צוות הופכת קרביים שמאלצת את צוות לברר את זהותו. בניהולה הצוות תוסס, מתווכח, ומעז להביא תפיסות עולם שונות וחובר לבסוף יחד תחת זיהוי המכנה המשותף של איכפתיות ומתוך הבנה שחינוך זה מנגנון מסליל. לפי הגישה הרווחת בבית הספר, אם לא נצליח לדרבן את התלמידים והתלמידות – שהם או הוריהם הגיעו מאתיופיה, טורקמניסטן, רוסיה, אוקראינה וממשפחות מזרחיות ותיקות – לקחת אחריות על חייהם, לא יהיה מי שיעשה זאת. להגמוניה נוח, כלכלית ומעמדית, שהם יבלו את חייהם כעובדים בסופרים של ‘חצי חינם’ במקרה הטוב או בכלא במקרה הרע.

לרוב, גישת הצוות אינה פטרונית – למרות שקשה לחמוק ממנה בחינוך, ואני מזהה אותה לצערי הרב, גם בכתיבה שלי – ומתבטאת ברצון להכיר את התלמידות והתלמידים ולומר להם: זו השיטה ואלו השנים שאנחנו כאן יחד בין הגדרות, אז בואו ניקח את הזמן הזה ונכיר את השיטה לעומקה; נלמד להשתמש בה ונפעל לשנותה באמצעות יצירת אמון וקרבה ותרגול שפתי מעמיק ומתוך מוטיבציה פנימית. הגישה הזו הצליחה חלקית בבית הספר. היא דורשת זמן, משאבים וכסף חסרים; ציוני המיצ”ב עדיין נמוכים; ועדיין יש בריונות. אבל מנגד, חיי היומיום מתנהלים בנינוחות יחסית, בכבוד ובאכפתיות המאפשרת גדילה וצמיחה איטית.

המנהלת ר’ ניסתה גישות שונות: שיעורי בחירה, דיאלוג לצד הצבת גבולות, הכנסת מגשרת אתיופית, צירוף מורים לתמיכה לימודית ורגשית בתלמידים, פתיחת מגמות בחטיבת הביניים, סיוע של מנחות חיצוניות המגיעות משיח פדגוגי ביקורתי להשתלמות בית ספרית, האחרונה בהן היא דר’ מיכל שלייפר המתמחה באוכלוסייה האתיופית והנגשת העברית כשפה שנייה. לטענת דר’ שלייפר עבור ילדים מכל משפחה במצב סוציו-אקונומי נמוך, העברית הבית ספרית תהיה שפה שנייה. במעמד זה, לרוב אין ספרים בבית, אין שיח מערכתי, אוצר המילים חסר (גם אם עבור ההורים העברית היא שפה ראשונה), ומכאן המוכנות הנמוכה של ילדיהם לבית הספר הקיים.

לבית הספר ניתנה הכותרת ‘דמוקרטי’, אך הוא אינו דומה בהתנהלותו לבתי הספר הדמוקרטיים המוכרים. בית ספר דמוקרטי בשכונה מוחלשת לא יכול להציע לתלמידותיו בחירה גורפת כמו בדמוקרטיים הרגילים, שם הבית יכול להציע תמיכה אם הילדים בוחרים לא ללמוד. אולם הגישה החינוכית והפדגוגית לקוחה מהחינוך הדמוקרטי. היא רואה בילדה ובילד אדם לכל דבר עם נקודות חוזק ונקודות צמיחה; היא מאמינה בדיאלוג עם התלמידים ובמתן אחריות לילדים בוועדות ובפרלמנט; והיא רואה את הלמידה כמתקיימת לא רק בשיעורים, אלא בכל פעילות בבית הספר. גישה זו מבחינה בסוגים למידה שונים – חברתית, קוגניטיבית ורגשית – והצוות שם דגש מיוחד על בניית אמון עם הילדה ומשפחתה ועל העלאת הביטחון עצמי. לתלמידי בית הספר השכונתי זו ההזדמנות היחידה כמעט לצאת עם התעודות המקובלות ועם הידע והכישורים הנדרשים כיום להתערוּת בחברה.

מלכוד 22

המלכוד בניהול בית הספר הוא רב ממדי, ועיקרו, על מנת להוכיח את יתרונו של בית הספר לגבור על השיטה הקיימת המותירה את תושבי השכונה מאחור ולהגדיל את הישגיו, את זקוקה למשאבים ולתמיכה שלשם קבלתם עלייך להציג הישגים מדידים באמות המידה של השיטה הקיימת.

1. תלמידי בית הספר השכונתי מחויבים באותם ההישגים במיצ”ב ובבגרות להם מחויבים תלמידי בתי ספר אחרים. כלומר, נקודת הסיום זהה למרות שנקודת הזינוק שונה. זו משמעות ההסללה.

2. רבים מתושבי השכונה מאמינים שכדאי לילדיהם ללמוד מחוץ לשכונה, מהסיבות הבאות: כדי שלא יסתבכו בפשע שקיים בשכונה, כדי שיתחברו עם ילדים ממשפחות חזקות, כי יש יותר מדי שחורים בבית הספר השכונתי וכי בית ספר שנמצא מחוץ לשכונה הוא בוודאות בית ספר טוב יותר.

3. בית הספר השכונתי ייחשב כסמכות היררכית, לא משנה כמה פתוח וקשוב הוא יהיה. הזעם שמצטבר בגיל ההתבגרות בכלל ובגיל ההתבגרות של נוער מופלה בפרט הוא עצום. הזעם עלול להתבטא כעבריינות כלפי בית הספר עצמו, ויש להציב מולה גבול ברור.

4. כמנהלת המבקשת לקדם את בית הספר ממצבו הנתון, את נדרשת לחזר על הפתחים בבקשה לתוספת משאבים. כאשר התהליך הבית ספרי הוא ארוך, מתמשך וכרוך בניסוי וטעייה, לכי תבקשי תוספת תקציב ושעות ותמיכה, כאשר מנהל החינוך העירוני דורש קבלות והוכחות.

כמנהלת, נסי להוכיח שאת עושה את הדבר הנכון, שהצוות רציני ועובד בתיאום, שהתלמידים בוחרים בבית הספר, וממשיכים לכיתה ז’ למרות שעומדת להם האפשרות לעזוב. כמנהלת, לכי תוכיחי שהירידה בהרשמה לגנים היא כי נפתחו שני גנים חדשים בשכונה, וכי משפחות שמגיעות לבית הספר נבהלות מכמות השחורים.

כמנהלת, לכי תוכיחי שזה לא קשור בשם בית הספר – ‘הדמוקרטי’ – אלא במלכוד המתואר כאן. במיוחד, כאשר אף אחד לא מעוניין בהסברים או בדיון מפורט באג’נדה החינוכית אם זו לא מלווה בתוצאות מדידות. כמנהלת, נסי להשמיע את קולה של אוכלוסייה שקופה שלא בהכרח מעוניינת שתשמיעי את קולה.

5. הלוואי שתושבי השכונה היו אמונים על החינוך ושותפים לדרך חינוכית שתעזור לילדיהם להגיע למיצוי יכולותיהם, אבל תושבי השכונה ברובם עובדים ימים ארוכים ולא פנויים לתת דעתם על בית הספר. מה גם שבית הספר מחדד את הפער בינם לבין ילדיהם (במיוחד במשפחות מהגרים) – כך יוצא שמי שמנתב את האג’נדה החינוכית בשכונה הם לא תושבי השכונה אלא מי שמגיעים ממעמד אחר לגמרי.

האבסורד המקומם או: בריונות לבנה

כל המכשולים האלה אינם ייחודיים או חדשים במצבים האלה, והם לא נסתרו מעיניה של המנהלת ר’ כאשר היא הגיעה לבית הספר לפני חמש שנים. הסיפור הזה גם לא היה מסופר לו ר’ ומנהלת אגף החינוך העירוני היו רואות את הדברים עין בעין. אבל מנהלת האגף לא התעניינה בבית הספר. היא דרשה הישגים במיצ”ב וגידול בהרשמות לבית הספר, ונראות עירונית משובבת (למשל, שיתוף פעולה עם אמן מצליח ששר עם אתיופים). היא רצתה תוצאות מיידיות ולא תהליך ארוך שנדרש למשאבים והרבה סבלנות. היא לא התעניינה בבית הספר, לא העמיקה להבין את המבנה השכונתי המורכב על תרבויותיו השונות. היא לא ביקשה לשמוע את המתווה החינוכי שר’ פירטה בפניה, אלא ביקרה את רמת ההישגים הנמוכה ודיברה בחוסר ההערכה על מה שנעשה בבית הספר. היא לא הקשיבה ועשתה הכול כדי שיהיה ברור ל-ר’ שזמנה קצר, ויותר מכך, שזמנו של בית הספר במתכונתו הנוכחית אוזל.

במקביל, התקבצה בעיר קבוצה של משפחות חזקות מהמעמד הבינוני ומעלה שהתאגדה סביב תפיסה חינוכית ראויה בפני עצמה של היהדות הרפורמית. לאחר שהתגבשה קבוצה, היא חיפשה מקום לעגון בו, בעודם מאמינים שיעשו טוב לכל בית ספר שאליו יגיעו. מספר פעמים הם ביקשו להשתלב בבית הספר השכונתי ו-ר’, בישירות האופיינית לה, ענתה להם שהם מוזמנים להתארח, אבל הפוקוס שלה כמנהלת הוא על הצרכים של האוכלוסייה המקומית. הקבוצה בחרה שלא להצטרף ומצאה אירוח ארעי ופחות מאתגר בשכונה אחרת מבוססת יותר. מדובר, כאמור, בקבוצת א.נשים אינטליגנטיים, רחבי אופקים, מקושרים, דעתניים וכמובן – לבנים. הם בנו קשר טוב עם אותה מנהלת אגף החינוך והנה הסתמן פתרון: קבוצת ההורים המובילה חינוך יהדות רפורמית תיכנס בתשע”ח לבית הספר השכונתי ‘הכושל’ בהישגיו, בית הספר יתחזק כי תלמידיו יגיעו ממשפחות חזקות מחוץ לשכונה, תוצאות המיצ”ב יעלו, ההישגים יראו, תושבי השכונה יוכלו לרשום בחופשיות את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לשכונה (והרי זה מה שהם רוצים). פתרון מנצח.

חשוב לחזור על זה. קבוצה מבוססת לבנה בשיתוף עם אגף החינוך העירוני תכבוש את בית הספר השכונתי במסווה של הצלת השכונה; רוב התלמידים מהשכונה יפוזרו לכל עבר ללא דגש על הצרכים המסוימים שלהם; הצוות המסור של בית הספר בחלקו יעזוב; הנה כך נראה טרנספר שקוף שלא יעורר מחאה או צעקה ויתבסס “בשטח” כמו עוולות חברתיות אחרות המושרשות היטב בהיסטוריה של המדינה. כי בריונות לבנה היא בריונות אשכנזית סמויה שעוברת מתחת לרדאר. מדובר בא.נשים אשכנזים, רובם ממעמד חברתי בינוני עד גבוה, המחזיקים במשרות/מעמד המאפשרות בעזרת נתינת תקציבים ותמיכה עירונית/מדינתית או השתייכות לאליטה מבוקשת, את עיצוב פני החברה על-פי דרכם.

חשוב לומר גם את זאת. המידע המובא כאן אינו שקוף. הוא לא נמסר לא לר’ המנהלת, לא לצוות, לא לתושבי השכונה, ובטח שלא לתלמידים והתלמידות. אם נבקש תגובה, יבעטו בנו לכל הרוחות ויאמרו שמדובר בשמועות. אבל זהו מידע מבוסס לחלוטין. זו התוכנית. כאשר ר’ הבינה זאת היא הגיעה למסקנה הכואבת שהישארותה בבית הספר לא תועיל. שמאבקה על עתידו של בית הספר נידון לכשלון. היא הבינה שהיא לא תוכל לנהל בית ספר ללא אופק, ללא תקציב, ללא תמיכה, ושבית הספר נפגע גם הוא בשל כך. בהחלטה שקשה לתאר את קושייה, היא הודיעה על פרישה (לצערם הרב מאד של הצוות והתלמידים/ות ומן הסתם לשמחת מנהלת אגף החינוך). לבית הספר מונה מנהל חדש ואני יודעת, מניסיוני, שהחיים ימשיכו כאילו מעולם לא היו חמש השנים בהן ר’ ניהלה את בית הספר השכונתי בעניין ובתשוקה, מתוך שאיפה להתאימו לתושבים. המערכת תמיד מנצחת במקרים האלה. וכך, בעוד שנה, אם הכול ימשיך כמתוכנן, יוקם בית הספר של היהדות הרפורמית בשכונה המוחלשת וימחק את בית הספר השכונתי הקיים.

ייתכן ובית הספר החדש יביא אור גדול לשכונה. והרי מה זה משנה, הם או אנחנו, כולנו לבנים המגיעים לשכונה ומאמינים בכוחנו לעזור (פטרונות כבר אמרתי). ייתכן, אבל הכול שאלה של עומק הפטרונות, זיהוי הפטרונות, האינטרסים הגלויים והסמויים שמובילים אותנו והמחירים שהחברה משלמת עליה. בית הספר שניהלה ר’ כוּון לצרכי השכונה וניסה לזהות את הצרכים של התלמידים. הצוות השקיע זמן בצנעה ובעבודה קשה ומסורה בניסיון לצמצום הפערים בתוצאות מתונות ולא גרנדיוזיות. באופציה אליה נשואות העיניים, של בית ספר בניהול הורים, יש תקווה להצלחה. תלמידיו יגיעו מבחוץ, מ”האליטה”, ותלמידי השכונה בחלקם ישארו ואולי אף יטמעו בקבוצה הלבנה החזקה. אך חשוב לראות שמדובר בטרנספר גזעני ומסוכן מעין כמותו, בחברה שלא למדה דבר מהעבר וממשיכה בהתעלמותה האטומה מתושבי השכונה, קשי היום, העניים, המהגרים. הסכנה הגדולה ביותר שהמהלך הזה, כמו קודמיו בעבר, הוא לבן וסמוי, וסופו לשמור על הסדר החברתי ההגמוני הקיים.