כשהמדינה בולעת הכל

הוויכוח שמתקיים בין הסתדרות הרופאים למדינה על הסירוב להזין בכפיה שובתי רעב הוא כנראה הדיון האתי הציבורי החשוב ביותר שהתקיים בישראל. גם אני מרותק אליו, ולאור הקשר ההיסטורי האיום בין רופאים למשטרים טוטליטריים בכלל ולשואה בפרט, גם אני לא יכול לברוח מאמירות מבעיתות כמו “יימצאו הרופאים שיסכימו לעשות זאת”.

הבעיה היא שהדיון הזה מסתיר לחלוטין דיון אחר לגמרי: למה בכלל הזנה בכפייה? חיפשתי חומרים על הצעת החוק, ובאמת שכל מה שמצאתי היה הפולמוס בין רופאים לנציגי ממשלה על השאלה האם אסור או מותר להזין שובת רעב, בניגוד לרצונו. הדיון האתי הזה, חשוב ככל שיהיה, מסיט את תשומת הלב מהמדינה ומאחד מהמהלכים המסוכנים שלה. הדיון החסר הוא דיון מוסרי על האופן שבו מדינה מסוגלת לדאוג למנגנוני השליטה שלה, גם כאשר אין מי שיתמוך במדיניות שלה. כי תחשבו טוב – האם אתם מכירים מישהו שתומך בהזנה בכפייה? האם שמעתן פעם על מישהו שאומר שזה מהלך שיש לצדד בו? הרי משמאל כולם מתנגדים על בסיס אתי, ומימין רוב מי שמביע דעה מעדיף לראות את השובת נופח את נשמתו מיוזמתו הוא. אז האינטרס של מי מונח כאן? התשובה היא, של המדינה ושל מנגנוני השליטה שלה.

לאור הדלות באמצעי התקשורת על הסיבות שהובילו לחקיקת החוק, קראתי את הצעת החוק, שמתארת בצורה יפה את השאלות האתיות שעולות מהזנה בכפייה. במשך הרבה מאוד דפים, מסופר שם על תקדימים, קשיים, שאלות אתיות, חלופות וכו’. מזל שאחרי 12 עמודים של התחבטות מוסרית מגיעה הפסקה החשובה ביותר:

עם זאת, כאשר למרות כל המאמצים עדיין לא ניתן לקבל את הסכמת האסיר, ייתכן שבית המשפט ישתכנע כי יש מקום לתת לאסיר באופן זמני טיפול בניגוד לרצונו, אשר יאפשר להאריך את חייו ולשמור, ככל האפשר, על בריאותו – באופן שיאפשר לו להמשיך ולהילחם על השגת מטרותיו ולהמשיך בחייו גם לאחר סיום השביתה, תוך מזעור הפגיעה העלולה להיגרם לאיכות חייו בשל נזקים רפואיים בלתי הפיכים שייגרמו לו בתקופה זו.

קראתם נכון. הצעת החוק הזו מבחילה, גם משום שהיא מרופדת בדיון סרק על טובתו של האסיר. היא מכוסה בסוכר הומניטרי על הצלת חיי אדם ועל היכולת “להמשיך ולהילחם על השגת מטרותיו”. מבינים? מדינה שכולאת אנשים לתקופות בלתי מוגבלות ללא כתבי אישום, דואגת שהשובתים ברעב יוכלו להמשיך במאבקם.

הצעת החוק, אם כן, לא מלמדת אותנו דבר על האינטרס המדיני בחקיקה הזו. כדי להבין את עמדתה של ממשלת ישראל, שמקדמת באגרסיביות חוק שאין לו תמיכה ציבורית, מקצועית ובוודאי לא בינלאומית, צריך לחזור לחנה ארנדט. גם ב”יסודות הטוטליטריות” וגם ב”אייכמן בירושלים” מתארת ארנדט שני מאפיינים חשובים של משטרים דכאניים-טוטליטריים:

א. המשטר הטוטליטרי מתאפיין ברצון לשלוט בכל הספרות החברתיות האפשרויות: בציבור, במקום העבודה, בתחום הפנאי, בתא המשפחתי וכמובן בפרט. לעומת למשל משטר מלוכני, אשר שואף לשלוט אך הנתינים מעניינים אותו כקליפת השום, המשטר הטוטליטרי רוצה שליטה מוחלטת. אפילו בפרט. אפילו בגופו וגם בנפשו.
ב. כפועל יוצא של (א) המשטר הטוטליטרי “בולע” כל סוג של התנגדות אליו. הוא לא רק נלחם בהתקוממות אלימה כנגדו, אלא בכל סוג של התנגדות. אלימה או לא אלימה. פיזית או רוחנית. מטריאלית או שיחנית. סימבולית או ממשית.

במדינת ישראל יש עוד מנגנונים שמונעים ממנה את ההגדרה “פשיסטית”, אבל זרעי השליטה הטוטליטרית בהחלט עולים בהצעת החוק של הממשלה שלנו דרך מגיש ההצעה גלעד ארדן, הליברל הגדול של המפלגה הליברלית הגדולה. מדינת ישראל הודפת בשנים האחרונות כל ההתנגדות אליה, לגיטימית או לא לגיטימית. לא רק את הטרור הפיזי המדינה בולעת, אלא גם כל מחאה, חרם ושביתה. כל שבב של ביקורות על המציאות בשטחים הכבושים מקוטלגת מיד כמעשה של בגידה (ראו למשל, מה שקורה עם “שוברים שתיקה”). הקטגוריזציה המתרחבת של טרור לטרור כלכלי, דיפלומטי, הסברתי הוא הביטוי הלשוני המובהק של התרחבות חוסר הלגיטימיות של כל סוג של מחאה כנגד המדינה. ההתנגדויות האלה בכלל אך שביתת הרעב בפרט באות בסופו של דבר “להלך על מדינת ישראל אימים” כלשונו של ארדן. וכאן, במעט הדיון הציבורי שסיפקה הממשלה, אנחנו רואים סוף סוף את הגרסא האמיתית של הפעולה, זו שאינה מכוסה בדאגה שקרית לאסירים.

שביתת רעב של אדם היא אולי זכותו היסודית ביותר. היא בדל השליטה העלוב ביותר שנותר לאדם לפני הדה-הומניזציה המוחלטת על ידי המדינה. הזכות למחות על תנאי החזקתך בגופך וברעבך היא כל כך בסיסית שהיא גובלת בזכות אדם ולא בזכות אזרחית. אכן, הגוף שלנו הוא המוצא האחרון שלנו להתנגד בפרהסיה. השליטה עליו ועל היכולת להביע מחאה בלתי אלימה דרכו, דרך הרעבתו, היא פעולה שיותר מאזרחית היא אנושית. השאיפה של המדינה לשבור את קו ההתנגדות הבלתי אלים האחרון של אסיר היא הפלישה הטוטליטרית הגדולה אלי שליטה מוחלטת. מי שחשב שכליאת גופו של אדם במעצר מנהלי ללא כתב אישום, היא הדרקונית שבפעולותיה של מדינה, מגלה שאותה מדינה יכולה גם לפלוש לגופך כדי שלא תתנגד אליה.