כשתבוא לשכב איתי כמו פרופסור

 “כשתבוא לשכב איתי/ תלבש גלימה של שופט/ אני אהיה הנידון הקטן/  …/…/…”

( מתוך :”כשתבוא לשכב איתי כמו שופט” מאת יונה וולך אור פרא 1990[1983])  

רשימה זו עוסקת בשוטרות הפנטזיה הנשית שהגיבו לרשימתה המצויינת והאמיצה של אורטל בן דיין. שוטרות הפנטזייה במסווה פמניסטי מבקרות סטודנטיות כמו אורטל שנפלו למלכודת המתוחכמת שתיארתי לפני שנתיים ב”דלת ההרמון“; סטודנטיות שהעזו לדמיין לעצמן שיהיו להן יחסים ראויים עם מישהו בעמדת כוח במחלקה שבה הן לומדות. הטענה הבסיסית של רשימה זו היא שהמישטור הפמניסטי מסיר את הנורמאליות מסדר היום של נשים וגורם להן לראות בכל גבר בעל כח גבר דכאן ובכל אישה יצרית – אישה פותה או מטומטמת.

***

  יחסיי כוח בלתי שויוניים בין נשים וגברים לא נוצרו באוניברסיטה, האוניברסיטה רק משקפת אותם. השאלות שמעוררות חלק מן התגובות שכותבותיהן מזהות עצמן כפמניסטיות  הן האם הדרך עודד לנשים לפעול בדרך עצמאית בעולם לא שוויוני עוברת דרך בינוניות ופחדנות במסווה של פמניזם אקדמי הרומז שבמבנה החברתי הקיים אל לאורטל ולנשים אחרות  (ואולי במיוחד לנשים מזרחיות ממעמד נמוך), לשאוף אל יחסים שויוניים עם גברים שנמצאים בעמדת כח ? האם כל גבר שמגיע לעמדת כח הוא סוטה? האם הממסד הפמניסטי יצר אלטרנטיבה לסדר החברתי הפטריארכלי והוא מקיים בתוכו יחסים שויוניים? עדיין אינני מבינה את הביקורת הפמניסטית על הפנטזייה הנשית, במיוחד כאשר היא מגיעה מצד פמניסטיות שנישאו לגברים בעלי כח (ויש רבות כאלה). אין כל רע בפנטזייה השכיחה כל כך בקרב סטודנטיות שבה מככב דווקא פרופסור (ולא שופט) אלא אם היא מנוצלת ע”י מושא הפנטזייה לסיפוק יצריו ולשיקום מדומה של גבריותו. 

    בנוסף לא הכוח ולא המעמד הופכים יחסים בין גברים ונשים מעמדות שונים למעוותים, אלא הדינמיקה והאופן שבו חלק  מאותם פרופסורים מנצלים נורמות פטריארכליות ליצירת מצבי ניצול והתנייה של קידום נשים בעבור טובות הנאה מיניות. א`, ב` ודומיהם לא מוקעים כאן על שום גבריותם או מעמדם אלא על האופן שבו הם מנצלים את מעמדם לשם סיפוק צרכיהם הלא אקדמים. במקרה של אורטל הדבר נעשה במסווה של אהבה רומנטית חוצת מעמדות. במקרים אחרים גם זה לא קיים. תיחכומו של המסווה הרומנטי ניכר ביכולת ההשתקה שלו. הוא מקנה למערכת היחסים מעוותת מראית עין של מהוגנות שסטודנטיות בד”כ שומרות עליה לפעמים בתמימות, לפעמים תוך הבנה כואבת של חוקי המשחק הפמניסטי באקדמיה – רוב הפמניסטיות יתיחסו אליה תמיד בחשדנות .

       אבל במקרה של אורטל אני תוהה אם מה שהציתה תגובות “פמניסטיות” המוזרות בלשון המעטה נגד הרשימה של אורטל,  הייתה רק חשדנות. אני חושבת שאותו נגע ממאיר של צביעות שבו לוקה הפמניזם הממוסד יצא מן המחשכים נוכח העצמאות של אורטל. עצמאות שנגזרת מכך שאורטל היא לא חברת מועדון א”א או אפ”א [אליטה פמניסטית אשכנזית]. אורטל מבחינת אותו מועדון, היא אורחת בלתי קרואה, היא משתייכת למועדון אחר תרתיי משמע – מועדון הא”מ [אליטה מזרחית]. כן, כך לדעתי צריך להראות פמניזם אקדמי מזרחי, בעיקר להראות ולא להסתתר תחת הון תרבותי הכולל אשד טרימינולוגי מיובא או משפטים פלקטיים כלליים וחלולים שלא יטרדו את מנוחתה של הפטריארכיה (גם האשכנזית וגם המזרחית).

      אורטל הלכה בדרכים הלא ידועות, היא לא שתקה, לא התביישה ולא כלאה את עצמה בגטו פמניסטי מטוהר לכאורה מיחסי כח בלתי שויוניים. הגטו הפמניסטי והאקדמי בישראל, כפי שיכולנו ללמוד מהתגובות הפמניסטיות התמוהות, מדכא פעילות בזירה הציבורית לשינוי הנורמות ומנתב את הכעס אל עבודה אקדמית ופיתוח הקריירה האישית. לאורטל אין את ההביטוס של הפמניזם האשכנזי והאקדמי בישראל וטוב שכך, משום שזה איפשר לה לעשות מעשה שאף סטודנטית פגועה שמדברת בביטחון של מי שגדלה בשכונת רחביה או ברמת השרון על “המרחבים הבלתי אחדותיים של הקיום הנשי”, לא הייתה עושה.  

    אורטל השמיעה קול נשי אישי חזק וצלול. רחוק אמנם מכל אג`נדה מגדרית מבית מדרשם של החוגים ושל המחלקות למגדר, אבל הכי קרוב לחשוף לא רק את הנורמות שובניסטיות וגזעניות שאפשרו ל”פרופסור” להתהדר ב”כיבוש” של סטודנטית מרוקאית, אלא גם את הנורמות השובניסטיות של השיח הפמניסטי האשכנזי באקדמיה. מיעוטם של הקולות האמיצים והמחוייבים שדיברו בזכות המעשה של אורטל ועל המחוייבות של האוניברסיטה לשמירת כבודם של הסטודנטים רק הדגיש את עקרותו של הפמניזם האקדמי אשכנזי. פמניזם לא אמיץ שמתרכז בעיקר בכתיבת מאמרים נגישים למעטות ולמעטים ובשימור כוחה של ההגמוניה הפמניסטית אשכנזית.

       אני סבורה שבמקום לבעוט בבטן הרכה של נשים הנמצאות בתחילת דרכן האקדמית לבקר אותן ולמשטר את עולם הפנטזיות שלהן, רצוי לחזק  נשים חזקות ונורמאליות כמו אורטל תוך שהן מצביעות  בגלוי ובשמן המלא על נורמות מוסדיות פסולות, הן לוקחות אחריות ומלגלגות על עולם הפנטזיות שלהן :” אף פעם לא חיזר אחרי פרופסור כשגרתי בקריית שמונה, שבכלל אין בה פרופסורים. ” (והוא אינו פרופסור). הנסיונות העקרים של פמניסטיות צדקניות למשטר את התשוקה  במקום למחות נגד האופנים המתוחכמים שבהם היא מתועלת לרווחתם וסיפוקם המיני של כמה אנשיי אקדמיה (אשכנזים ולא אשכנזים) מעידים שלא מדובר כאן בפמניזם, אלא בסוג נוסף ודוחה לא פחות של שובניזם.

      לכן הצעתי לאורטל להיות אישה ולא אג`נדה. לחמוק ממה שנראה כמו פמניזם אבל למעשה חי ובועט בנשים חזקות  כמו שובניזם טהור. חלק ניכר מהתגובות ה”פמניסטיות” הדגימו הלכה למעשה את האופן  שבו מבנות נשים רבות את הפמניזם שלהן, תוך פגיעה מתמשכת בנשים אחרות. וכל זאת במקום לתת לנשים כתף ולאפשר להן לבטא את הוויתן באופן מלא. לנשים יש זכות לחיים אינטלקטואלים באותה מידה שיש להן זכות לחיים יצריים. הן לא צריכות לשלם על כך באובדן הקריירה, באובדן הביטחון העצמי ובאובדן שמן הטוב.