כתיבה על עתיד פוסט קפיטליסטי בימי הקורונה

נגיף הקורונה יצר משבר בריאותי, כלכלי וחברתי דרמטי בעולם. משבר יכול להוות הזדמנות לחיזוק הסדר הקפיטליסטי הקיים – התאגידים, בעלי ההון והעוצמה הפוליטית, או הזדמנות לחולל שינויים למימוש עקרונות של צדק חברתי, להקטנת אי השוויון והרחבת החירות של בני אדם. המשבר יצר גם לא מעט ניתוחים ותכניות לשינוי הסדר הקיים, בעיקר משמאל. הימין ברובו דומם; בימים אלה, משמעותו המעשית של הציווי הכלכלי והמוסרי המרכזי שלהם, הקורא לצמצום מעורבותה של המדינה בחיי האזרחים, הוא תנו למיליונים למות ברעב.

בין העצומות וניירות העמדה שיצאו לאור הייתה עצומה של אלפי אקדמאים, שחתומים עליה בין היתר הם תומאס פיקטי, דני רודיק, ננסי פרייזר, ססקייה סאסן, גבריאל זוקמן, סוזן ניימן, שאנטל מופה, ג’ושוע כהן, דברה שץ, הא ג’ון צ’אנג, אליזבת אנדרסון ורבים אחרים. העצומה קראה לצאת נגד כלכלה המעמידה במרכזה את ההון, הורסת את כדור הארץ ואת בריאותנו ומתייחסת לעובדים כאל סחורות; היא קראה להטלת מגבלות על בעלי ההון ועל השוק הכלכלי, להבטחת זכות לתעסוקה ותנאי עבודה צודקים לכל אחד וכינון דמוקרטיזציה של מקום העבודה שתעניק קול לעובדים בהחלטות הנוגעות לחייהם, עתידם ועתיד קהילותיהם. נייר עמדה רדיקלי משמאל נוסף שפורסם בסוף השבוע במוסף “הארץ” הוא פרי ידיה של קבוצת מחקר המפתחת ביחד מחשבה פוסט קפיטליסטית במכון ון ליר, וכוללת את כפיר כהן-לוסטיג, מיקי פלד, הגר צמרת, אלי קוק ויאיר קלדור.

קשה לסכם במספר שורות את נייר העמדה העשיר והמעניין הזה, שכאמור, מטרתו לחשוב על עתיד פוסט קפיטליסטי בימי הקורונה, כלומר על סדר עולם שאינו “מכפיף תכליות אנושיות לרווחים”. המחברים מציעים כמה הסדרים קונקרטיים המדגימים חשיבה כזאת, כגון התניית חילוץ תאגידים כלכליים במניות שבאמצעותן תוקם קרן עושר לאומית, בבעלות וניהול משותף של אזרחי המדינה, שהרווחים ממנה יגיעו לאזרחים. צעד כזה יתרום לדמוקרטיזציה של ההון ולהשקעת הרווחים בקידום מטרות חברתיות. הסדר נוסף הוא הקמת איגודי אשראי לאספקת שירותים פיננסיים, בבעלות חברי וחברות האיגוד. איגודים כאלו, מציינים המחברים/ות, קיימים במקומות אחרים בעולם כמו ארצות הברית, ספרד ובריטניה.

אחד המאפיינים המרכזיים של הסדר הפוסט קפיטליסטי הוא צמצום חלקה של העבודה בחיי בני אדם. בעולם מצומצם עבודה, הפרנסה תגיע על ידי הענקת הכנסה אוניברסלית לכל – רעיון שהפך פופולרי מאד בשנים האחרונות גם בימין וגם בשמאל, בין היתר בעקבות התחזית הקודרת על עתיד “קץ העבודה” המתרחש בעקבות פיתוח רובוטים וטכנולוגיות מבוססות אינטילגנציה מלאכותית, שיהפכו מיליוני עובדים למיותרים. מרכיב מרכזי של הסדר הקפיטליסטי, לצד בעלות פרטית על אמצעי הייצור, הוא קיומו של שוק כלכלי המתנהל על פי כללי תחרות. הכרחיותו של שוק בהסדר קפיטליסטי מבוסס על תיאוריה מסוימת של טבע האדם, תזה המונחת ביסוד התיאוריה הכלכלית הניאו קלאסית, הקובעת שאנשים מונעים על ידי מקסום האינטרס העצמי שלהם ותחרות היא המנגנון להגדיל את התועלת הכללית.

המחברים מפקפקים בהנחת יסוד מרכזית זו אודות המוטיבציה האנושית. הם מצביעים על גישות אחרות, כגון גישות פמיניסטיות של כלכלה, על גישות שיתופיות הבאות לידי ביטוי במודל הקפיטליסטי הסקנדינבי ומודלים שיתופיים שחקרה כלת פרס נובל לכלכלה אלינור אוסטרום, מודלים ציבוריים שיתופיים ללא רגולציה ממשלתית. זו רק התחלה על חשיבה כלכלית, פוליטית וחברתית פוסט קפיטליסטית ואני ממתין בעניין לקרוא את ההמשך.

מרכיב אחד מרכזי שחסר בתפיסה זו, המצוי בעצומת האקדמאים, הוא עניין הדמוקרטיזציה של מקום העבודה – מרכיב מרכזי בעיני שחייב להתקיים בכל ניסיון לשנות את ההסדר הקפיטליסטי. לדמוקרטיזציה כזאת יש השלכות לגבי בעלות על ההון, לגבי מבני הכוח הפוליטיים ועל חייהם הכלכלייים והחברתיים ואישיותם של האזרחים. אולם ייתכן שהיעדר ההתייחסות לדבר נובע מתפיסתם הפוסט קפיטלסיטית של המחברים שעל פיה בסדר החדש יש לצמצם את מקומה של העבודה.

כמו כן, המחברים כותבים כי המציאות הפוליטית החדשה שלהם חורגת מפוליטיקת הזהויות ומן המסורת הסוציאל דמוקרטית. אני מתקשה לראות גם מטעמים נורמטיביים וגם מטעמים מעשיים כיצד עקרונות של צדק חברתי יכולים להתעלם בעולם הרב-תרבותי שאנחנו חיים בו ממאפיינים של זהות והכרה, שהם מרכיבים מרכזיים של שוויון, כבוד וחירות עבור בני אדם רבים.

בכל מקרה, אני מקווה שהמחברים צודקים, אולם משום מה יש לי חשש שבעלי הסדר הקפיטליסטי הישן השתלטו מחדש על סדר היום, והלם משבר הקורונה הוא הזדמנות עבורם לחזק את אחיזתם בהשלטת הסדר הקפיטליסטי הוותיק.