מחלקת המחקר של משרד האוצר כתבה עוד דו”ח ” השפעת שכר המינימום ונזקיו”, כי הרי ברור לכל בר דעת ששכר מינימום הוא בעיה. בפסקה השנייה בדו”ח נכתב: “המדיניות הרצויה לעידוד תעסוקה, נכתב בסקירה, כרוכה בהגמשת עלויות העבודה. הדרך הישירה ביותר להשיג מטרה זו היא ביטול חוק שכר מינימום או החלשתו, ובמקביל אימוץ צעדים להבטחת היציבות המקרו-כלכלית, להפחתת מס על עובדים בשכר נמוך (כולל אפשרות למס הכנסה שלילי), לעידוד קליטת עובדים, לשיפור ההשקעות בתשתית ולשיפור החינוך וההכשרה המקצועית”. כמובן שהחלק השני של המדיניות לא יבוצע אף פעם, ראו הקיצוצים בחינוך והכשרה מקצועית. בזאת מצטרף משרד האוצר למסע תעמולה שנועד לצאת כנגד הצעת ההסתדרות להעלאת שכר המינימום. כדרכו משרד האוצר לא מסתפק בשימור המצב הקיים, מדובר במהפכנים צעירים שיודעים הכל, ותורתם מלמדת אותם ששכר המינימום מפריע לניהולו התקין והגמיש של שוק עבודה משוכלל ויעיל. כך נכתב: “רצוי להגמיש עלויות העבודה ולהסיר את החסמים המונעים מהשכר להתאים את עצמו באורח יעיל בשוק העבודה ולבטא את רמת המיומנות של העובדים”. זאת לדעת זכותם עובדים לא מיומנים לחיות בכבוד נעצרת על ספו של מקום העבודה, הם צריכים לעבוד במחיר וירטואלי של שוק שיכול להיות 2000 שקלים ולהסתפק בכך, כי זה מה שקבע השוק.~
בואו ניזכר למה יש שכר מינימום ומהם מטרותיו. שכר המינימום נועד לאפשר לעובדים לחיות בכבוד. בכבוד פירושו מעל לסף מינימאלי של קיום, אחת הטענות הייתה שללא זה תיפגע הפרודוקטיביות של העובדים. בארה”ב למשל, נחקק חוק שכר מינימום בשנות השלושים בעקבות המשבר הכלכלי של 1929, הוברר מעבר לכל ספק ששוק עבודה בו למעסיקים יש כח רב, רב מידי לטעמי, לא פועל כמו השוק האבסטרקטי בספרי הכלכלה. בשוק של ספרי הכלכלה אין כח אין פוליטיקה, יש רק גורמים אנונימיים שהשוק מכתיב להם את מחיריי המוצרים, ביניהם עבודה. על תשכחו שמאבקי העובדים התייחסו בין הייתר להגדרה של עבודה כמוצר. בשוק של מעסיקים אין שום סיבה שהם ישלמו שכר מתאים.
בישראל של היום מתגאים אנשים בתפיסה הפרימיטיבית שלהם לגבי הנושא בטיעונים של צדק חברתי כביכול. לא מזמן התראיין שר הפנים שטען שצריך לבטל את שכר המינימום או להוריד אותו ל-2000 שקלים בחודש. גם העומד בראש התאחדות התעשיינים טוען את אותה טענה. בואו נלך עוד צעד קדימה כיון שמה שחשוב בעבודה זה חינוך הבטלנים לא ירחק היום והם יאלצו לשלם למעסיק כדי שזה יואיל בטובו לשמש כמחנכם. אם זה נראה מוגזם כדאי לקרוא את הסיפור של גברת ויצמן, אם חד הורית מאופקים, כפי שמתואר על ידי רותי סיני. שכרה עבור עבודה של חמישה ימים בשבוע, חמש שעות ביום היה 400 שקל, לא לשעה, לא ליום אלא לחודש. סכום נוסף (2200, שקל) קיבלה כדמי מזונות מן הביטוח הלאומי. במקום לקרוא את דברי ההבל הכאילו מתוחכמים של חכמי האוצר כדאי להקשיב לאישה שחייה את תוצאות התוכניות הכלכליות המפוארות של מדינת ישראל. כך היא אומרת: “השתמשו בנו כדי לחסוך כספים לעמותה. הבטיחו שיוציאו אותנו ממעגל האבטלה אבל הכניסו אותנו למעגל של ניצול”. המילה האחרונה “ניצול” לא מופיעה בכלל במילון המילים המקוצר המשרת כל כלכלן דוגמתי, אבל כן מופיע אצל המנוצלים. עוד היא אומרת: “הם כל הזמן אומרים לנו שאנחנו צריכות לקחת אחריות, איפה האחריות שלהם?”
אסיים בדברי מנהלת מרכז התרומות, שבו התנדבה בניגוד לרצונה גברת ויצמן, שאמרה משפט שמשרת מעסיקים כל הזמן: “לא היינו באים לאופקים בתנאי כזה (התנאי לשלם שכר מינימום ולקבל שליש ממנו מן המדינה). היינו מקימים את המרכז באזור תל אביב עם אוכלוסייה יותר קלה ויותר מיומנת.” דעו תושבי אופקים שאתם אוכלוסייה קשה ויותר מכך לא מיומנת. הגענו למצב שכל מעסיק זב חוטם מעמיד תנאים למדינה ולעובדים, עובר לעיתים על החוק, ועוד מחזיק בדעה שבלעדיו יהיה רע ומר. כל עוד ישבו חכמי האוצר ויפיצו מסמכים, כמו זה העוסק בשכר מינימום, ומשרד התמ”ת ישחד מעסיקים כדי שהללו ייאותו להעסיק אנשים במקום לדאוג ולהשקיע ולחשוב באופן הנכון, סיפורה של גברת ויצמן יהפוך למצב קבוע של מספר גדל והולך של אזרחים.