מכיוון שגם לבני וגם נתניהו באים מן הימין המסורתי, קשה לראות את ההבדל ביניהם. ובכל זאת, אין ספק שישנו הבדל מהותי בין העמדות שבחרה בהן קדימה בדבר שתי מדינות לשני עמים ובין העמדה של הליכוד בדבר המשך המלחמה בעזה וההתנחלות בגדה המערבית. חבל שההבדלים האלו ילכו לאיבוד בתוך העיסוק האובססיבי סביב “כשלון השמאל”. חברי קדימה אולי לא יאהבו להקרא שמאל אבל הפוליטיקה שבזכותה הם זכו להיות המפלגה הגדולה ביותר בבחירות מקורה בבית היוצר של השמאל הציוני כבר למעלה מארבעים שנה: פתרון לסכסוך שותת הדם בדמותן של שתי מדינות לשני עמים ועל ידי כך הבטחת צביונה הדמוקרטי והיהודי של ישראל. חבל שמפלגות השמאל לא רואות בנצחונה של לבני את נצחון הדרך שלהן.
במקום זאת, רק התקבלו תוצאות הבחירות וכבר התגייסו רבים בשמאל למשימה שאנו כל כך טובים בה של הלקאה עצמית. מקורות ההלקאה העצמית הזו מגוונים: מהאובססיה של אנשי ונשות שמאל להתבוננות פנימית ועד הצורך של ראשי המפלגות שכשלו, העבודה ומרצ, להאשים את הבוחרים שלהם לשעבר במקום את עצמם. ביקורת עצמית, עד גבול מסוים, היא חשובה, הבעיה היא שההלקאה הזו אינה מובילה לשום תוצר חיובי. היא רק משתקת ומונעת ממי שמזוהה עם השמאל להביט נכוחה במציאות הפוליטית החדשה ולשאול, מה עושים עכשיו?
אם ההערכה של הגורם לכשלון השמאל נכונה ואכן רבים ממצביעי מרצ והעבודה הצביעו ללבני, הרי שעכשיו יש לציבור הזה הזדמנות להשפיע על החלטתה של לבני האם להיות חלק מקואליציה עם נתניהו. כל מי שהצביעו לבני כי לא רצו את נתניהו צריכים עכשיו להבהיר ל”קדימה” שהליכה לממשלת אחדות לאומית תהיה בבחינת בגידה בציבור הבוחרים של קדימה ובסדר היום שאליו מחויבת לבני. גם מפלגות העבודה ומרצ, במקום לנבור בפצעיהן, צריכות להבהיר ללבני שאם תשב יחד עם נתניהו לא תוכל יותר להיות מובילת הקו המתון בפוליטיקה הישראלית. מאידך, הן גם צריכות להציע לה שיתוף פעולה מלא אם תחליט להוביל את האופוזיציה.
הובלת האופוזיצה היא גם אינטרס של לבני. אם לבני תהיה בקואליציה בהובלת נתניהו, מדיניותו של נתניהו אולי תתמתן במקצת אבל לא תשתנה באופן מהותי. בכך תהפוך לבני לתומכת של נתניהו בפועל, תוך מתן תעודת כשרות למדיניותו, השונה באופן מהותי מסדר היום של לבני. שותפות של ליבני עם נתניהו תוכיח לציבור שאין הבדל בין השניים ואם הם זהים, הרי עדיף כבר את הדגם המקורי – נתניהו. לכן יש להבהיר ללבני שאם תלך יחד עם נתניהו, “קדימה” תשלם על כך מחיר כבד בבחירות הבאות ותהפוך למפלגה זניחה, בדומה לקריסה של מפלגת העבודה בגלל שנים של שותפות קואליציונית עם ממשלות ימין למיניהן. שותפות שהוכיחה כי “העבודה” כבר אינה רואה עצמה כמפלגת שלטון.
תוצאות הבחירות הנוכחיות מציגות הזדמנות לשמאל לבנות את עצמו מחדש. במקום לראות במצב הנוכחי כתבוסה צריך לראות אותו כהזדמנות. מפלגות המרכז-שמאל כבר לא היו באופוזיציה זה זמן רב. זמן מה באופוזיציה, יעשה ל”קדימה” ול”עבודה” נפלאות. “קדימה” אולי אינה מפלגת שמאל של ממש, אך זו הזדמנות לשמאל לעצב מחדש את המרחב הפוליטי שלו כך שיוכל לכלול מגוון יותר גדול של אפשרויות, עמדות ואנשים שחולקים מטרות שרובן בבסיסן דומות. אם לבני תחליט להוביל את האופוזיציה, לנתניהו לא תישאר ברירה אלא לבנות ממשלת ימין קיצונית והזויה. כך תיווצר הזדמנות לשמאל לגבש את עצמו מחדש, להראות לציבור מה קורה כשמדיניות ימנית קיצונית מגיעה לשלטון ולהציג לכך אלטרנטיבה ברורה, מסודרת ושפויה.