• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לדבר על עצמנו

היום פורסם כי בעקבות נאומו של ניר ברעם בפסטיבל הסופרים לפני שנתיים, התבקשו השנה הסופרים להעביר את נאומיהם לאישור ההנהלה. ברעם העז להיות לא עלינו פוליטי, והזכיר למתגוררים ליד הים את הסכנה שיפסיקו לשמוע את רחש הגלים. לפניכם נאומו המלא
ניר ברעם

בשנת 1907 נפגשו בלונדון שניים מגדולי הסופרים היהודים במאה-20. האחד היה יוסף חיים ברנר, והאחר היה חברו מנוער, הסופר אורי ניסן גנסין. כ”אוהב המחכה לבחירת לבו” המתין ברנר לגנסין, וקיווה שיביא “זוהר לתוך אפלת חייו”.

אף על פי שהשניים היו קרובים בנפשם ובחוויותיהם, כל אחד מהם הוביל את יצירתו לכיוון שונה במהותו: ברנר חתר לספרות עברית שמתוך מצוקת היחיד תעסוק בקונפליקטים העכשוויים המעסיקים את היהודים, ואילו גנסין כתב ספרות אישית, מפותלת ואימפרסיוניסטית. ברנר, כעורך כתב העת המעורר, צעק בלשון “אנחנו”, לעומת גנסין שלחש בלשון “אני”. גם בכל הקשור לאופיים היו השניים הפכים, כמו שהגדיר זאת אשר ביילין, אחד מחבריהם הקרובים: ברנר: “ים סואן ורותח” ואילו גנסין “בריכה עגומה הבוכה בלחש.”

שני הסופרים הללו, מהמופלאים שידעה הספרות העברית החדשה, לא הצליחו במפגש הזה בלונדון לגשר על חילוקי הדעות ביניהם. הם גם לא העמידו פנים שהדבר אפשרי. רבצה ביניהם תהום ספרותית, אידיאולוגית, אישית, ושניהם היו ישרים מכדי למסך את המחלוקות בדברי נימוסין או חנופה.

אפשר לומר שהמפגש הסתיים בכישלון. גנסין החולה עזב את לונדון ויותר הם לא התראו.

עולה מכאן שאלה מעניינת על מפגש בין סופרים: מתי מפגש כזה נכשל? האם כשלא מסתירים את המחלוקת, כשמגרדים את הפצעים, כשמביעים מורת רוח, כשאומרים את האמת, אפשר לקרוא לזה כישלון?

ניר ברעם. "אנחנו ילדי התקופה" כתבה שימבורסקה, והתקופה היא תמיד פוליטית

כסופר צעיר שביקר במעט פסטיבלים ספרותיים, אני תוהה לפעמים האם הריטואלים של הפסטיבל, מסיבות הקוקטייל, כללי הנימוס והטקס, הכבוד כלפי המארחים, הצורך לבדר את הקהל, לא ממסכים את המחלוקות והופכים את האירוע כולו לתרבותי, יתר על המידה. האם בעצם הכללים הלא כתובים של הפסטיבל לא מעקרים את האירוע מן הפוטנציאל הנפיץ והמטלטל של הדיאלוג הספרותי? והרי באחת מאמרותיו הידועות ביותר טען קפקא שספר – כמו גם דיאלוג ספרותי אגב – צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו.

ואולי גם היום יש יותר מדי דברים שלא מדברים עליהם?

נכון שפסטיבל ספרותי נמדד בתכניו הספרותיים, אבל האם אפשר בכלל לדבר רק על “ספרות” – רק על ערכים ספרותיים ואסתטיים – מבלי לגעת בתנאים החברתיים והפוליטיים שבתוכם נכתבת הספרות הזאת?

אחרי שראינו במאה העשרים כיצד משטרים שונים משתמשים ב”תרבות” ולאילו מטרות, כבר לא ניתן לדבר על אמנות שאינה פוליטית. היצירה, ולא משנה מאיזה סוג, היא פרי התקופה שבה היא מתהווה. ברצותה או שלא ברצותה היא מתפענחת ברוח הזמן. “אנחנו ילדי התקופה” כתבה שימבורסקה, והתקופה היא תמיד פוליטית.

נולדתי וגדלתי בירושלים, ואין למשפחה שלנו סיפור אחד שלא מתחיל או נגמר בעיר הזו. אבל היום קילומטרים ספורים מזרחה מכאן אפשר לראות את חומת ההפרדה שבנתה מדינת ישראל, כחלק מחזון ברור של הישראלים לחצוץ בין המדינה שלהם לבין העולם הערבי. המהלך הזה, שמדבר אל לב היהודים המודאגים מעתידה של מדינתם, משקף את עוצמתה המשתקת של האתניות היהודית, האקסקלוסיבית, המסתגרת. זו שכבר אפילו לא טורחת להתחזות לשומרת על זכויותיהם של בעלי רקע אתני או דתי שונה – יהיו אלה פלסטינים, מהגרי עבודה מקולומביה או פליטים מדרפור.

תחת גלימת הקורבן שאמנם נתפרה לנו, היהודים, על-ידי ההיסטוריה, אנחנו עדים להפרה שיטתית של זכויות הלא-יהודים בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים.

הספרות העברית החדשה, בניגוד לספרות של לאומים אחרים, צמחה בתוך מרחב גיאוגרפי, חברתי, תרבותי ולשוני זר. היא צמחה בעיקר במזרח אירופה וגם בארצות ערב, מתוך דיאלוג בלתי פוסק עם תרבויות אחרות, בסביבה רב-לשונית, מגוונת. ואכן, הספרות שנכתבה בידי סופרים כמו מנדלי מוכר ספרים, ברנר, גנסין, ביאליק, פוגל ואחרים לא נופלת משיאי המודרניזם האירופאי.

אולי בדמיון הישראלי נדמה לנו שאז היו היהודים כלואים בעיירה קטנה ומסוגרת והיום אנחנו חלק מהעולם הגדול. אבל לצערי, בעיקר בעשור האחרון, אנחנו אלה שמסתגרים מאחורי חומות; אנחנו אלה שמקפידים לכונן סביבה ליהודים בלבד ומוקיעים וגם מגרשים את הזרים מתוכנו; אנחנו אלה שמתכחשים למרחב הגיאו-פוליטי שבו אנו חיים. ואם יש משימה אחת של הדור הצעיר בישראל, שבינתיים כשלנו בה בכל מובן, היא להפיל את החומות האלו.

אני רוצה לברך אתכם אורחים יקרים על בואכם לפסטיבל. מתארחים כאן סופרים נהדרים שהשפיעו על הספרות העברית בכלל וגם עלי כסופר. ואני רוצה לומר לכם שלפעמים נדמה לי שאנחנו כבר לא יודעים לדבר על עצמנו, וגם כשנדמה לנו שניסחנו רעיון חדש הסיפור היהודי-ישראלי המוכר מדבר מתוך הגרון שלנו, מנווט בערמומיות את עולם הדימויים שלנו.

אולי אנחנו זקוקים במיוחד בימים אלה, וגם ביריד הספרים הזה, לדיאלוג נוקב וכן. אולי אותו מבט אוהד, אבל גם ביקורתי מבחוץ, יכול להאיר את החללים הסמויים מעינינו. כמו שנאמר כבר: כשאתה גר ליד הים, בהדרגה אתה מפסיק לשמוע את רחש הגלים.

>>לידיעה של מיה סלע היום ב”הארץ”<<

כנראה שיעניין אותך גם: