בעקבות רשימות שפירסמתי באינטרנט ניגשה אלי בעצרת 1 במאי ברחבת סינימטק ת”א דוקטורנטית לתקשורת וביקשה לראיין אותי לעבודת הדוקטורט שלה. אותה דוקטורנטית התרשמה בעיקר מרשימת “דלת ההרמון” שפורסמה באתר העוקץ. רשימה שהשלד שלה עסק ביחסי כח בחברות פטריארכליות. יחסי כח המגולמים במה שנראה מרחוק כמו מחול מוזר מתקיים בכל הרמות בעידודם של בעלי שררה. אני מודה ומתוודה, שנחלתי כישלון חרוץ בלימוד ריקוד זה, שכפה עלי להפסיק להיות קשובה למקצב הפנימי שלי ולהטות את אזניי אל קולו של הריבון. מרותקת אל מבטו המצמית, היה עלי לעטות ולהחליף מסכות בסינכרוניזציה מתמדת אליו ואל הרוקדים במעגל. הריבון היה הכוריאוגרף; הוא הכתיב את הקצב, את התנועות, הוא גם היה האיש שאחראי על המוזיקה.
אבל מה לעשות שבאזני הלם כבר אז מקצבו של תוף אחר. תוף שקולו הלך והתעצם ככל שגברו מעשי הסיאוב והצביעות והפכו לשיגרה וככל שגברה אכזריותו של המחול – מי שלא עמד בקצב שהכתיב הריבון, נרמס על ידי “חבריו” למעגל. והיה זה מעגל שבו הרוקדים בחקיינותם את הריבון קראו לעצמם היברידים. הם ציטטו תובנות על חיקוי מבהבהא ובטלר כמו מנטרות ולא הפנימו את התובנה שהיברידיות משמעה שימוש בטקטיקות של חיקוי לשם שיסוע את אחידותו של הריבון ויצירת אלטרנטיבות, ולא לשם ביצור מעמדו של השליט היחיד כפי שהם עושים. מעגל זה משמר ומבנה יחסים פטריארכלים מובהקים במסווה של היברידיות, במסווה של מחול היברידי.
מכל מקום מקצבו של התוף האחר שבר באחת את ההרמוניה המדומיינת של המחול; מדוע לא נדונה שאלת היחסים ההירארכים המובהקים הללו בין הריבון לבין הכפופים לו, ומי מרויח מכך? כיצד הפך הדיון אודות יחסים דיכוטומיים והירארכים לבלתי אופנתי?האם היעדר השיח אודות יחסי המרות המתקיימים במעגל מבטל אותם? ומהי השתיקה המוסכמת, בין המשתתפים במעגל, אם לא חממה נוחה להחלשה ולהדרה בלתי נראית לעין של השונה והפיכתו ל”אחר”? רשימה זו נכתבת, אם כן, למקצבו של התוף ה”אחר”, תוף שמקצביו שוברים “שתיקות רומנטיות” של אחווה מזוייפת. תוף שמקצבו איננו מציע הרמוניות פשוטות וקלות לשמיעה, אבל לקצבו, כך אני מקווה, תוסר רעלת ההיברידיות מעל פניו של הריבון ויתגלו פניו האבסולוטיות.
***
הדימוי המטאפורי רעלה איננו מקרי; היברידיות מקושרת לרוב אל מי שאינו נמנה עם בניה הטבעיים של ההגמוניה, אלא אל מודרים אתניים ומגדריים ממרכזי הכוח. בתיווכן של תיאוריות מערב אירופיות וצפון אמריקאיות פוסט קולוניאליות ופמניסטיות, מקושרת ההיברידיות בישראל אל מזרחים, ערבים ונשים. על רקע זה נקרא הצירוף “ריבון היברידי” כצירוף אוקסימורוני. אלא שמבט מרוכז אחד בתרבות הישראלית מגלה כי ההגמוניה הישראלית הציונית והאשכנזית היא התגלמות היברידיות מבחינת יחסי הפנים ומבחינת יחסי החוץ שלה. צאצאיה של תרבות זו הן ואריאציות של ריבונות היברידית : נשים, מזרחים וערבים שהפכו לחלק מן המימסד הפטריארכלי ועתה הם אוחזים במקל משני קצותיו- גם כמדכאים וגם כמדוכאים.
לידתה של אותה היברידיות ציונית לאומית היא בפרשנות אוונגליסטית של כתבי הקודש. זוהי לידה אבסורדית שהתרחשה בד בבד עם התנכרות אל היהדות ואל היהודים (אמנון רז קרקוצקין). היברידיות הציונית לאומית אפשרה את ניכוס זכרון השואה על מנת להצדיק פשעי מלחמה שכוננו את הבית היהודי על חורבותיו של הבית הפלסטיני. שואה שאת ניצוליה היא נישלה מכבודם, ומנשלת עד היום מזכויותיהם ורכושם. זוהי אותה היברידיות שאפשרה לשם בניין הארץ לעם היהודי שהגיע מאירופה, את הבאתם של יהודים יוצאי תימן לארץ על “מרבד קסמים” ש”בקסמיו” הפך אותם באחת לעבדים, (או כמו שנהוג היה לכנותם “פועלים טבעיים”).עוד ייצוגים של היברידיות הן מיחד הפגנות “שמאל” אשכנזי נגד הכיבוש, ומאידך התנערותו מן האחריות לפערים המתרחבים בין עניים לעשירים. ישראל אם כן היא ריבונות היברידית גם יורה גם בוכה, גם כובשת וגם מתקרבנת והריבון ההיברידי הוא בנה “החוקי” בהחלט של ההגמוניה הציונית אשכנזית ובשם אופן אינו נמנה עם המודרים.
הריבון ההיברידי בדומה לישראל משחק על כל מגרש אפשרי הוא גם השליט וגם הנתין ובשל מעמדו הכפול הוא יכול לכל מי שמערער על מעמדו. בשם זכויות המיעוט משתיק הריבון ההיברידי את מעט הקולות העצמאיים המבקרים אותו, וכריבון רב אמצעים המרכז בידו כוח רב הוא משתמש בכוחו על מנת לדכאם ולהפכם לקולות לא לגיטימים. הריבון היברידי הוא אותה פמניסטית, הממוקמת היטב בתוך הממסד ומגדירה פמניזם תוך אימוץ דפוסי פעולה גבריים וכוחניים, של הדרה מן השיח והשתקה ופועלת על פיהם. הריבון היברידי הוא גבר מזרחי או/ו ערבי המרכז בידיו כוח פוליטי חברתי רב, ומתראיין לאמצעי התקשורת כמודר מן השיח הציבורי. בעודו מתענג על מנעמיי השילטון, הוא דוחק הצידה את קולותיהם של המודרים באמת.
הלשד ממנו יונקות כל תצורות הההיברידיות הריבונית הוא רגש האשמה. הריבונות הישראלית יונקת את כוחה מרגש האשמה של אירופה ביחס לזוועות השואה. זכרון השואה איפשר את דחיקת אופיה הקולוניאליסטי הבסיסי של הציונות לשולי הדיון, והציג את הציונות כאתוס שיחרור של העם היהודי מן הגלות שנכפתה עליו. הריבון ההיברידי פועל לפי אותו דפוס בדיוק, הוא יונק את כוחו מתוך אקויפר תת קרקעי של רגש אשמה מוצדק של הפטריארכיה האשכנזית, ביחס לדיכוי נשים, מזרחים וערבים, אבל הוא עושה זאת תוך המשכת הדיכוי. הוא מצליח לעשות זאת משום אופיו של רגש האשמה. לא מדובר באותו רגש האשמה יפייפה הפורח במדורי ספרות ותרבות הממהר לפוג כמו פריחת הדובדבן, הדברים האמורים במיי התהום העמוקים ביותר של ההגמוניה הציונית אשכנזית – חרדה המפכה חרש תחת ההכרה בפשעים שכוננו אותה כהגמוניה. חרדה הגורמת לה להתנהל התנהלות פרנואידית.
הריבון ההיברידי כבנה הטבעי של אותה הגמוניה מכיר את החרדה. הפרנויה נותנת אותותיה בשליטה אבסולוטית בשיח האינטלקטואלי-חברתי, תוך ישום מעוות של טקטיקת החיקוי בהקשרים היברידים לכאורה (שהרי הוא חלק מאותה הגמוניה). הריבון ההיברידי, אינו דורש היברידיות, אלא נאמנות מלאה ועיוורת. הכפופים לו אינם מודעים בעוורונם לכך שיחסי החברות לכאורה שהם מנהלים עם הריבון, לא משפרים באמת את מעמדם, אלא מחזקים את שלטון היחיד שלו. בבלי דעת הם מאפשרים לריבון לחמוק בתיחכום רב מן האחריות לעוולות מתחוללות מכוחו – בתגובה למחאותיו של מי שלא הצליח לעמוד בקצב שהכתיב המחול האבסולוטי של הריבון ונתיניו, הריבון הופך באחת להיות כאחד העם – הוא נעלב ונפגע. בכך מעורר הריבון ההיברידי את אהדת מעגל הרוקדים ומחזק את שילטונו. ההמון מחרה ומחזיק אחריו לפי מיטב המסורת ההיברידית הציונית אשכנזית – כלפי פנים, תוך נתינת הדעת על יחסי הכוח הבלתי שויוניים בינו לבין הריבון, יחסים שאינם מאפשרים לו כנראה להתבטא נגד הריבון מחשש פן יבולע לו, וכלפי חוץ תוך התעלמות מאי שוויון הכוחות בין הריבון לבין מי שהיה אמור להיות חלק ממעגל הרוקדים ושבר אותו לרגע קט בדרכו החוצה, לפני שירמס תחת נעלי הרוקדים.
***
לאור כל זאת נראה כי ההיברידיות המובנית של הוויה הישראלית, אינה מסוגלת להציב אלטרנטיבות לשיח ההגמוני. להיפך היא מבצרת את הגמוניה בכך שהיא הופכת את הריבון ההיברידי בכוח לשליט אבסולוטי בפועל. מראית העין הלבבית והפגיעה של הריבון ההיברידי, מכסה על אכזריות, אדישות וסיאוב שנולדו משיכרון כוח של מי שבידיו כל האמצעים להשתיק את הקולות ה”אחרים”. בקיומו הבו זמני בכל העולמות, מחזיק הריבון ההיברידי בכל הזכויות, הן של האובייקט הן של הסובייקט, הן של השולט הן של הנשלט, וכך מכונן את שלטונו, במסווה של פתיחות וליברליות. ההיברידיות המובנת בקיום הציוני אשכנזית נוטלת את העוקץ החתרני מן הטקטיקה ההיברידית והופכת את הריבון ההיברידי לשליט אבסולוטי.
כל הזכויות שמורות לנירית צארום
[email protected]