• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

למה שאתם לא תשפילו את מבטכם

שניר חסין

לפני כמה ימים נתקלתי בידיעה שגרמה לי לשפשף את העיניים עד שהתפתחה שם דלקת, וכך היא טוענת הידיעה – “טדי הפקות”, החברה שבבעלותה המותג של כוכב נולד על כל ספיחיו, פנתה בפניה רשמית לצבא ההגנה לישראל בכדי שיאות לצרף לשורותיו את הפיינאליסטית מרינה שהתחמקה לה באלגנטיות עד כה מזרועותיו. כמובן שלא ה”שירות” המשמעותי של מרינה עמד לנגד עיניהם של המפיקים שופעי המקוריות, אלא התזמון – כמה ימים לפני יום הדין – וכך התסריט הפנטסטי אמור היה להתממש, לפחות על פי הידיעה (וקצת מדמיוני שלי) – בגמר הגדול, לעיני כ-40,000 נער ונערה, צביקי הדר אמור היה להודיע לאומה שמרינה החליטה לההתגייסס! ההמון בטח היה מריע לה, וקורא בשמה, ובשם צה”ל – גם. בשלב הזה היתה מתגנבת דוברת הצבא ממאחורי הקלעים ומפתיעה את 40% ממשקי הבית היהודיים שהיו צופים בה מלבישה את מרינה במדים בפעם הראשונה בחייה. הקתרזיס היה עצום, הפרסומאים היו מתמוגגים וצביקה היה אומר “ריספקט” – איזה רגע!

אבל כידוע, לצערנו הרב כל התרחיש הזה לא באמת יצא לפועל. צה”ל סרב להצעה המפתה והודיע למרינה שהוא מצפה לפניה רשמית וישירה ממנה ולא מאיזו חברת הפקות. אחח, האליטות הישנות הללו, מה יהיה איתן? למה הן אף פעם לא זורמות כשצריך, למה?

אבל לא לדאוג, אתמול החבר`ה הטובים ממשרד הביטחון הרימו לנו הפקה משלהם –  היכל התרבות מלא, יונה אליאן, 142 גיבורים טריים ומשפחות 119 חללים קדושים; חללים מיותרים שנשלחו למותם הוודאי ע”י הג`נטלמנים מהשורה הראשונה ברגע מפורסם אחד של “הזדככות” מהקיץ שעבר. על הבמה לא הושמעו התנצלויות וגם לא ניתנו פיצויים מוגדלים חלילה, אלא שוב הועלו לגרדום ה”משתמטים”. נדמה שמאז שברק עלה לנו שוב לראש (חוץ מלהגביר את הווליום במערכת החיסולים וה”פאשלות” בעזה שחס וחלילה אף אחד מאיתנו לא ישמע משהו על יוזמות סתיו עמומות) כל המדינה רודפת את הציבור הזה, הסרבנים הלבנים, השחורים והאפורים המנסים לחיות בתוכה כמעט כשם שהיא צדה בחוצות הערים אחר טרוריסטים בתחפושת. הם נמצאים שם חברים, המשתמטים בכל מקום –  גלו עירנות!

הפעם אני לא רוצה להיכנס לדיון המהותי על הסרבנות. למרות שנימוקים אמיתיים כנגד מסע הרדיפה לא ממש הושמעו, אני לא מתכוון להיכנס לשאלות מדוע “תרומה לחברה” חייבת להיות שווה לשירות צבאי? או האם הסירבול הצבאי באמת זקוק לעוד כוח אדם יקר וחסר כל מוטיבציה יותר מאשר שהחברה זקוקה לכספי מיסיהם שיופנו לחולים, גמלאים וחינוך?.

אין טעם גם לשאול לראשונה, האם, אולי, חלילה, פרץ הסרבנות מלמד משהו לא רק “עליהם” אלא גם על האידיאולוגיה וההתגייסות שאיבדו משהו מן הרלוונטיות שלהן? וגם לא שאלות נוספות כהנה וכהנה כמו – אם אכן כולם חייבים בציות עיוור, מה יעלה בגורלם של כלים דמוקרטיים חשובים אשר הוכיחו את עצמם לאורך ההיסטוריה, דוגמת המרי האזרחי? מה בדיוק אמור לעשות נער שמאמין שה”תרומה” הצבאית שלו גורמת לנזק ולא תועלת לחברה שלו? ומה עם נער אחר שפשוט “לא בא לו” לירות פצצות מצרר על ילדים?

אשאיר את השאלות הללו והדיון בהן בצד, כי מה שמעניין בעמדת הצד הרודף בכל הסיפור הזה הוא שהאידיאולוגיה עצמה (או המחסור בה) כבר פחות מעניינת אותו. הרי בקהל בהיכל התרבות ישבו הורים שיודעים, ואם יש כאלו שעדיין לא יודעים אז אדון וינוגרד יאמר להם – שבניהם נפלו לשווא! לא למען הביטחון, ולא למען שרידות העם, ואפילו לא למען הצפון העני והדחוי, הם מתו סתם, בלי כל משמעות אמיתית. 33 האחרונים שבהם מתו בציניות מצמררת לשם הרייטינג ממש. אז בקיצור – לא, די בטוח שזה לא אבדן הערכים שמפריע, זו התחושה ש”יש כאלה שלא נותנים את מה שאני נתתי” שצורבת בבטן ונשמעת בכל בית. אם אתם מסכימים איתי על כך, אתם בטח גם תסכימו שזה אבסורד שהרדיפה מקורה בתחושה אינדיבידואליסטית, בדיוק מאותו סוג בו מואשמים כל אותם סרבנים אפורים נגדם הרדיפה מופנית. יש כאלו שהאינדיבידום שלהם לוקח אותם להוכיח את עצמם בצבא, אם זה מפני שהם רואים בו מסגרת מפתה בגילם מלא ההורמונים, ואם משום החשש שמא ה”שכנים ידברו”, ויש כאלו שלא רואים בצבא מסגרת מתאימה ושאינם חוששים מסנקציות חברתיות רחבות יותר או פחות. כולם אינדיבידואלים שדואגים לעצמם, כולם שוחים לבדם באותו סיר מרק המדיף ריח מזויף של פטריוטיזם סינתטי אותו מוסיפים מנהיגים חסרי אחריות ובושה. בקרב רוב החיילים לפחות אין כאן שמץ של אידיאולוגיה מהסוג הישן.

המרדף הפשטני והמתלהם שכל סוגי הסרבנים עוברים כיום הוא סימן שהמאבק הארוך מחלחל והופך אותנו לחברה יותר נורמלית. במדינה בה עוסקים כל היום ובאימה רבה כל כך באחוז ההולך וגדל של בני נוער שלא רואים את האיומים הקיומיים כממשיים, שלא מפחדים מכל התרעה, שבורחים מניסיונות להסביר את חוסר האמון במערכת דרך ערכים המוכתבים לו מ”למעלה”, במדינה כזו יש סיכוי שנושאי המאבק בסרבנות יתעשתו, טיפין טיפין, ויבינו שלא ניתן לצאת למלחמות נוספות עם נוער חסר מוטיבציה. אני רוצה להאמין שהמאבק לדה-מיליטריזציה רק יתחיל בהנהגת שירות אזרחי חליפי (פיתרון רפובליקני קצת אבסורדי אבל בכיוון הנכון) יעבור בהקמת צבא מקצועי וזול יותר, שכבר בהגדרה, כוחו המגייס בכל בית ובית יהיה חלש יותר (לצד מאבק אמיתי ורחב לפתרונות מדיניים שבלעדיהם צבא כזה יהפוך לשדה טבח הולך וגובר של השכבות החלשות) במדינה כזו אני מבטיח לכם שנתבקש לצאת לפחות מלחמות חסרות תוחלת, ובה אל כל ההורים שהריעו אמש לרמטכ”ל על מילותיו החמות והמתחנפות לעבר בנם הטמון כעת באדמה לא יצטרפו עוד הורים שכולים ועוד חנופות שאין בהן מוצא לכאב והאבדן.

לסיום, לא הסרבנים אמורים להשפיל את מבטם, אדון רמטכ”ל, ולא אותם יש להוקיע מקרבנו, גברת חינוך, מי שצריך להשפיל מבט הוא אתם, אי שם בקצה השני של ההיררכיה, השולחים בחוצפה חסרת גבולות 33 נערים למותם כדי לזכות בעוד קצת יוקרה תעסוקתית ובעוד כמה אחוזי רייטינג שבירים ולאחר מכן עוד מעזים להפנות בפופוליזם זול את כאבי אהוביהם של המתים אל עבר ה”משתמטים הבזויים”. אתם אלו הצריכים להשפיל מבט, להתנצל בפני הקורבנות, וכשתעשו כן, כולנו, הסרבנים, נריע לכם בשקט, כל אחד בביתו, בלי קול ההמון בגמר כוכב נולד, בלי הזיוף של כותבי נאומים ואסטרטגים, בלי דן כנר והספדים קדושים מהמקורות, אנחנו פשוט נריע לכם – בשם חיי החול הפשוטים והסתמיים.

כנראה שיעניין אותך גם: