• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לעזוב הכל ולהתחיל מחדש

אחרי שנים רבות של דרדור מעמדם של המורים והמורות הן בידי המדינה והן בידי הארגונים שמתיימרים לייצגם, החלו מורות ומורים לעזוב את הארגונים ולבקש להתחיל את האיגוד המקצועי שלהם מההתחלה. האם המהלך יתפוס תאוצה ויביא לשינוי ממשי?
רועי פרלשטיין-דביר

ראשית ימי הציונות הוא אחד הנושאים לבגרות בהיסטוריה. בכל שנה, כאשר אני מנסה להסביר לתלמידים מהי ציונות, מה זו חלוציות, אחת הדוגמאות שאני משתמש בהן היא הסתדרות המורים. “אתם רואים, חברים,” כך אני אומר להם, “המורים, אותן דמויות שאתם כה נהנים ללעוג להן, היו חלוצים של ממש! הם התאגדו כולם ביחד במטרה לשפר את מצב החינוך בארץ!” לכאורה דוגמה שולית, אבל מבחינתי היא מאד סמלית. כי אני גאה במקצוע שלי. אני גאה בנשים הרבות ובגברים (הרבים פחות) שבוחרים בעיסוק הזה – עיסוק כה מתיש ולא מתוגמל – מתוך אהבת האדם שבהם ותחושת השליחות שהם חשים כלפי דור העתיד של הארץ הזו.

עשרות אלפי גננות, מורות ומורים בישראל לוקחים אחריות יום-יום, שעה-שעה, על עתיד החברה בישראל. הם מעבירים לילדים של כולנו ידע ומנחילים להם ערכים, נותנים דוגמא אישית ומסייעים להם בעיצוב אישיותם הייחודית ובפיתוח הכלים והמיומנויות להם יזדקקו כאזרחים בוגרים בחברה. זו משימה עצומה, שביום-יום נראית לעתים קרובות חסרת סיכוי. מורות רואות רק לעתים נדירות תוצאות משביעות רצון לעבודתן. בכיתה של 30 עד 40 תלמידים מה שבולט לעין הוא כמעט תמיד הכישלונות, התלמידים שאנחנו מפספסים. אולם למרות הקשיים, בשש השנים שבהן אני חלק ממערכת החינוך אני רואה מורות ומורים מחוללים ניסים של ממש – החל בהסבר של חומר מורכב במתמטיקה, דרך הבאתם של תלמידים לקו הסיום של בחינות הבגרות, ועד להצלה – פשוטו כמשמעו – של תלמידים שנמצאים בסיכונים ממשיים מסוגים שונים.

על אף כל זאת, מעמדו של מקצוע ההוראה ביחס למקצועות אחרים בחברה הישראלית הוא מן הנחותים ביותר. מחד, אנחנו נתפסים כאחראים לכל חוליי החברה, ומאידך כאשר יש הצלחות רבים אומרים שהן תוצאה של חינוך נכון מהבית. ומה שהכי יפה אצל מורות הוא, שהן מקבלות את המצב הזה. “ככה זה צריך להיות,” תוכלו לשמוע מורות אומרות, “עצם ההצלחה שלו היא ההצלחה שלי.”

על הרקע הזה אני מודיע בזאת שאני עוזב את ארגון המורים שבו אני מאוגד. יש שיאמרו שהדבר האחרון שראוי לעשות כעת הוא לעזוב את ארגוני המורים. הלא ציבור המורות והמורים הוא אחת הקבוצות הזקוקה ביותר לייצוג, הן מבחינת חשיבות העשייה שלה, הן מבחינת תדמיתה הציבורית, והן מבחינת תנאי העבודה שלה. אלא שהמציאות כיום רחוקה מזו שהייתה בשעת הקמת הסתדרות המורים כרחוק מזרח ממערב. שני ארגוני המורים פועלים כיום בבריונות. הם חשודים בשחיתות ארגונית ואישית, ומכלים את מרבית כוחותיהם במאבק ביניהם. במקום זאת, הם היו צריכים להגן על הציבור אותו הם מייצגים מפני האשמות מופרכות בדבר חוסר המקצועיות שלו, הסכומים הגבוהים שהוא לכאורה משתכר, או כמה מעט הוא לכאורה עובד. הארגונים היו צריכים לפעול כאיגוד מקצועי ולקדם תפיסה פרופסיונלית של כלל מערכת החינוך, המגדירה מה זה אומר להיות מורה. ובעיקר, הם היו צריכים לקחת אחריות רבה יותר על מצב החינוך היום בארץ. אז מה נשאר ממה שהיו פעם ארגוני המורים וממה שהם היו אמורים לעשות? נשאר מאבק על עוד שקל, על פחות ימי היערכות בקיץ ועוד מאבקים קטנוניים ורדודים.

ב-21.12.2009 החליט ביהמ"ש המחוזי על מינוי שופט בדימוס לפיקוח על תהליך הבחירות בארגון המורים
ב-21.12.2009 החליט ביהמ”ש המחוזי על מינוי שופט בדימוס לפיקוח על תהליך הבחירות בארגון המורים

למה הזכרתי את ימי ההיערכות? כי הם מדגימים בצורה הטובה ביותר אולי את חוסר הרלבנטיות של ארגוני המורים כיום. הרי מי זקוק לימי ההיערכות הללו? אני, כמורה זקוק להם! במי זה פוגע שאין לי זמן מוגדר ומתוגמל כראוי לשבת עם הצוות המקצועי שלי ולתכנן את השנה הבאה? בי ובתלמידים! ואם יש רק יום היערכות אחד, האם זה אומר שאני לא עושה את העבודה, שאני לא מכין את השנה הבאה? ברור שאני מכין. התוצאה היא שהלחץ שמפעילים ארגוני המורים גורם לכך, שמבחינת הציבור הישראלי מורות נמצאות בחופש חודשיים ויותר בקיץ; התלמידים מקבלים חינוך פחות טוב; והזמן שאני משקיע במהלך הקיץ, לכאורה בהתנדבות, נותר שקוף למראה. ההתעקשות של ארגוני המורים להיאבק על המובן הצר ביותר האפשרי של זכויות עובדים פוגעת במערכת כולה – בתלמידים, בבתי-הספר ובמורים עצמם.

ציבור המורות והמורים זקוק בדחיפות לארגון מייצג. אך ארגון שכזה חייב להיות קודם כל איגוד מקצועי, המפתח את תפיסת הפרופסיה שלו ומגדיר מהי המשמעות של היות מורה במאה ה-21, כפי שעשו מקימי הסתדרות המורים בשעתם. הם הציבו כמטרה לעצמם לפתח את החינוך בשפה ובתרבות העברית. ארגון מייצג של מורים חייב לדאוג לזכויותיהם של המורות והמורים, אך מתוך הבנה מעמיקה של תפקיד המורה בחברה, ולא מתוך הסתכלות צרה וילדותית.

ומעל לכל, ארגון מייצג של מורים חייב להיות שקוף ודמוקרטי באופן מלא, בכדי להביא לידי ביטוי את הדעות של כלל המורות והמורים, ולא של קבוצה קטנה ואינטרסנטית של עסקנים. אם יש דבר אחד שהוכח בזמן האחרון הוא שחינוך הנוער הישראלי לתודעה דמוקרטית הוא משימה שאנו רחוקים מלהצליח בה. למעשה, אין לנו סיכוי להצליח בה, כאשר המורים עצמם מיוצגים על ידי ארגונים שהתנהלותם היא אנטי-דמוקרטית בעליל.

במטרות הסתדרות המורים מ-1903, נקבע שהמטרה השלישית היא שיפור המעמד של המורות והמורים בבתי-הספר. זו מטרה חשובה ומהותית, אך ללא שתי המטרות הקודמות לה, העוסקות באיכות החינוך ובהתאמתו לצורכי החברה, היא מאבדת ממשמעותה.

אז מה הלאה?

העזיבה שלי את ארגון המורים לא נועדה להיות מחאה פרטית. למעשה, היא איננה מחאה בלבד. זהו ניסיון להניע שינוי. אני קורא לכולם – מורות ומורים בתיכונים, בחטיבות הביניים ובבתי-הספר היסודיים, לגננות ולכל יתר עובדי ההוראה – לעזוב את ארגוני המורים הקיימים ולחזור להיות חלוצים, לעצב מחדש את האיגוד המקצועי וארגון העובדים של אחד הציבורים שהוא בו בזמן מהחשובים ביותר ומהמוזנחים ביותר בחברה הישראלית. האלטרנטיבה לארגוני המורים עדיין לא קיימת. צריך להקים אותה בעצמנו ולעצב אותה.

ביטול חברות בארגון המורים

יש שאלות רבות שעוד צריך יהיה למצוא להן תשובה, ובעיקר להחליט יחד, באופן דמוקרטי, על התשובה הרצויה לנו. אך יש גם שאלות שיש עליהן תשובה כבר עכשיו:

  • מי שעוזב את ארגון המורים שלו מאבד שני דברים מרכזיים – את ההטבות הכלכליות ואת ההגנה המשפטית במקרה של עימות בינו לבין המערכת. אינני רוצה לזלזל בהטבות הכלכליות, אבל נראה לי שהן לא צריכות לעצור אף אחד שמבין, שיש צורך דחוף בשינוי. ההגנה המשפטית היא, לעומת זאת, טיעון כבד משקל יותר, ובציבור מוחלש כמו שלנו, האיום באסון משפטי הוא כלי יעיל מאד למניעת התנגדות. אבל כמה מורות אתם מכירים, שבאמת נזקקו להגנה הזו? אחת ממאה? אז מספיק מאה מורות, שיקימו קרן לערבות הדדית בחצי מהסכום שהן משלמות כדמי חבר בארגוני המורים, כדי להתמודד עם האיום הזה. וזה עוד מבלי להזכיר את העובדה, שבמקרים רבים מדי ארגוני המורים שלנו בוחרים לצדד בהנהלה ובמשרד החינוך, דווקא ברגעים בהם חבריהם משלמי המיסים זקוקים להם ביותר.

  • מי שעוזב את ארגוני המורים לא יכול להיפגע מבחינת הזכויות המגיעות לו. ההסכם הקיבוצי עליו חתמו ארגוני המורים חל על כל עובדי ההוראה, בין אם הם חברים בארגון ובין אם לא. החסכון לפנסיה מנוהל על-פי חוק וללא כל קשר לארגון היציג. כך גם קרן ההשתלמות שלנו. אף שהיא מנוהלת על-ידי ארגוני המורים, היא מהווה זכות המגיעה לכל מורה בהתאם להסכם הקיבוצי, ולא ניתן להתנות את ההצטרפות לקרן השתלמות בחברות בארגון מורים כזה או אחר.

מחנכים לשינוי

אז מה עושים? חמישה צעדים פשוטים:

  1. עושים לייק לעמוד הפייסבוק ‘עוזבים את הארגונים – יוצרים את השינוי‘.

  2. מבטלים את הוראת הקבע לארגון או להסתדרות.

  3. שולחים מכתב למזכיר הסניף שלכם וליו”ר הארגון או ההסתדרות, שמסביר את הסיבות שלכם לעזיבה (נוסח אפשרי למכתב תוכלו למצוא כאן)

  4. מצלמים את עצמכם עם המכתב או עם סיסמה קליטה על שלט ומעלים לדף הפייסבוק בלשונית ‘האלבום של עוזבי הארגונים‘, יחד עם הסבר על הסיבות שהניעו אתכם לעזוב.

  5. מפיצים את הדף, משתפים את התמונה, ומביאים עוד חברות וחברים להצטרף.

כשמספיק מורים ומורות יעשו את זה, התשובה לשאלה מה הלאה תיראה הרבה יותר ברורה.

כנראה שיעניין אותך גם: