לשונות הנחש: על הערבית של ליברמן

בין הדברים הנכונים והחשובים שנכתבו על ליברמן – על הפשיזם והגזענות והכוחנות – נשכח קמעא מה שהוא בעיני היבט עצוב מאוד, ובעל משמעות עמוקה למזרחים, של סיסמת הבחירות הנוראה שלו: “הוא מדבר ערבית”.  

כי לכאורה, אפשר היה לחשוב ולקוות שאכן, למרות כשלונו המובהק ברכישת השפה העברית, התפנה בכל זאת ליברמן ללמוד ערבית. מדוע? השד יודע, כמו שאומרים אצלו. אולי, בפרץ של עניין מאוחר בתרבות של “עמו” הנבחר, הוא רוצה לקרוא במקור את “מורה נבוכים” של הרמבם, או את כתבי ר` סעדיה גאון, יהודה הלוי, יוסף אלבו, אבן פקודה. או שבמסגרת אותו עניין פתאומי במסורות היהודים – אחרי ככה וככה קילוגרמים של משמני חזיר רוסי – הוא נחשף, באיזה שיטוט לילי במקומות הזרים והמוזרים הנקראים “בתי כנסת”, לפיוטים צובטי לב כמו “יפת עיין” או “למה הקץ” ותהה בדבר מילותיהם המקוריות.

ואולי סתם, מתוך עניין בתרבות שכנה ונגישה, מתוך תשוקה לקרוא סופרים מודרנים גדולים כמו טייב אל צאלח, עבד אל-רחמן מוניף, יוסוף אידריס, נגיב מחפוז, סמיר נקש (היהודי הבגדדי), אמיל חביבי, תאופיק אלחכים,  טהא חסיין, ע`סאן כנפאני, עליה ממדוח, אחלאם מוסטע`נמי? או שדוקא טעמו המוסיקלי הקלוקל הוביל אותו, בעקבות הערצתו לננסי אג`ראם ודומותיה, לשפה העתיקה והעשירה הזו?

ויכול היה להיות, מי יודע, שבמסעות הבחירות שלו, בקרב העם הפשוט אליו הוא מתיימר ומתעקש להסתפח, בין מאות הידיים שהוא לוחץ באדנות, לחש לו מישהו ששמות נפוצים כמו מועלם, תג`ר, אבוטבול, תורג`מן, עמאר, דהאן, מצרפי, חדד, בוכובזה, נג`ר, טביב, או עטר מעידים על מקצועם של אבות המשפחה, והוא – מתוך עניין אינטלקטואלי וסקרנות אנושית – רוצה להבין ולהתקרב אל שהאנשים האלה ועולמם, ואפילו – לאלוהי הצ`רנויים פתרונים –  בשיחת אקראי עם מאבטחיו, הוא גילה, בשפה העברית המדוברת, מלים מוזרות כמו ג`יפה ופארש, דחילכ וסחתיין ודיר בלכ, חרטה ברטה ופשלה ופדיחה, אהבל ואחוכ ותפרן וסחבכ, מעפן ובאסה וג`ננה, דוגרי ודחקה ומטקה, חפיף ויעני וכיף, לאפה ונאחס וערס, עד שרצונו העז להשתלב בחברה היהודית-ישראלית התוססת הוביל אותו אל בית המדרש לערבית.

מה שעצוב הוא, שברור ששיקולים אפשריים שכאלה לא הנחו, מנחים, או ינחו את ליברמן (או מנהיג ישראלי אחר) בעתיד הנראה לעיין, מה שנורא הוא, שהסיסמה “הוא מדבר ערבית” גרועה משקר – היא איזו היפוך קפקאי או אורווליאני של האמת. “דיבור ערבית” ברוסית-סורסית של הליברמנים פירוש אחד: “איני מדבר ערבית. אני בז לשפה, ולתרבות שהיא כוננה. אני שונא את דובריה ואת אוהביה”. “דיבור ערבית” הוא שם קוד למשהו כל כך רחוק מעניין כלשהו בערבית (אפילו עניין שבכניקי, בנוסח הערבית המביכה,העילגת ונלעגת של דיכטר): הוא שם נרדף ל”הם מבינים רק כוח” – לבוז, לשנאה, ולמגמות רצחניות וחסלניות כלפי מזרחיות וערביות. הפתגם הפלסטיני אומר: לנחש שתי לשונות, ובשתיהן הוא מכיש. סיסמתו של ליברמן מעידה, שגם בלא שום לשון, הכשתו של הנחש הזה רעה.