מדוע הם פוחדים מאדם בכיסא גלגלים?

רחובותיו הצרים של מחנה הפליטים הצפוף א-שאטי על חופה של עזה מעולם לא היו שקטים כל כך כמו היום. המחנה העני שבחלקה המערבי של העיר ידוע כמקום בו החיים מתחילים מוקדם מאד מדי יום, עם שאון רוכלי רחוב, עגלות המובלות על ידי חמורים ושוק ירקות – שכבר ב-6:30 בבוקר עמוס באנשים. כל אלו ניטשטשו הבוקר, יום לאחר שאברהים אבו ת׳וריא (29) נורה למוות בראשו בידי חייל צה״ל, בהפגנה שנערכה בחלקה המזרחי של העיר נגד ההכרה בירושלים כבירת ישראל.

אל מול בית המשפחה הישן, חבריו של אבו ת׳וריא החלו להקים אוהל ניחום אבלים למען השכנים והקרובים. בן דודו בן של אברהים, מחמוד אבו ת׳וריא (27), הביא למקום את הכסאות זמן קצר לפני שהאבלים החלו להתאסף. ״אבראהים תמיד היה הראשון להציע עזרה בהקמת אוהלי אבלים למרטירים של המחנה״, מספר מחמוד, ״אבל הוא כבר לא ייעשה זאת לעולם״.

אבו ת׳וריא איבד את שתי רגליו במתקפה של צה״ל על מחנה הפליטים אל-בורייג׳ במרכז עזה, במהלך עופרת יצוקה ב-2008. אז נפגע מהפגזה מהאוויר, לאחר שנצפה מוריד את דגל ישראל מגדר הגבול ומחליפו בדגל פלסטין. מאז, מרותק לכיסא גלגלים, היה אבו ת׳וריא פעיל בהפגנות – עד שהשבוע נהרג במקום בידי חייל ישראלי, שצלף כדור לראשו. 4 פלסטינים נהרגו ו-150 פלסטינים נפצעו השבוע ליד גדר הגבול ליד נחל עוז, בהפגנות נגד ההחלטה של ארה״ב להכיר בירושלים כבירת ישראל, שהתחוללו גם בגדה.

בסרטון וידיאו שצולם יומיים לפני מותו, מספר אבו ת׳וריא שהגיע להשתתף במחאה מכיוון שרצה פעם אחת בחיים לחצות את גבולה המגודר בתיל של האדמה הכבושה לצדה השני. חלומו נגוז עם אותה פגיעה קטלנית. ״הצבא הישראלי פחדן ואינו יוצא מחוץ לקוביות הבטון״, אמר באותו הסרטון. ״לנו יש רק אבנים קטנות המגיעות לטווח של 50 מטר, ומדי יום אני בא וזוחל על הידיים שלי. אני כאן על מנת להעביר מסר לאותם חיילים: ׳זו האדמה שלנו ואנחנו לא נוותר. על ארצות הברית לחזור בה מן ההצהרה על ירושלים״.

כקטוע רגליים הוא היה חסר אונים, אומר סמיר אבו ת׳וריא (32), אחיו הגדול של אברהים: ״אחי היה סמל של המאבק ותמיד ניתן היה למוצאו בשורות הראשונות. לפני כעשר שנים הוא איבד את רגליו משום שהחליף את הדגל בגבול, ואילו אתמול נהרג כשבחיקו דגל פלסטין קטן. אברהים הגיע לכאן אך ורק כדי להביע את כעסו על ההצהרה של טראמפ, ועל כן הוא קורבן רצח״. הוא מדגיש שהחיילים הישראלים הרגו אדם צעיר ללא רגליים שזחל על הקרקע.

האח השכול, שהשתתף בהלוויה, מתאר עבור האתר ״Mondoweiss״ את שיחתם האחרונה בארוחת הבוקר ביום רביעי שעבר. הם שוחחו על כך שההפגנות נעשות קטלניות: ״אחי, אמי״, אמר, ״אנא סלחו לי על כל טעות שעשיתי אי פעם, איבדתי את שתי רגליי למען ארצי ואני חושב שזה לא מספיק, אני חייב להקריב את כל גופי למען המולדת״. אין לי חבר ואח מלבדו, אומר סמיר. ״ישראל לקחה ממני הכל. מדוע הם פוחדים מאדם בכיסא גלגלים?״

בחדר המתים של בית החולים שיפא, התאספו קרובים ושותפים למאבק כדי לראות את גופתו של אבו ת׳וריא בפעם האחרונה. פגשתי שם את נאאל אבו ריש (23), שלא החליף את בגדיו מאז תחילת ההתנגדויות שבוע לפני כן. יכולתי להריח את אדיהם של צמיגים בוערים, והסוודר שלו היה מלא דשא יבש מהגבול המזרחי.

ברגע שהגענו להפגנה ביום שישי אחר הצהריים, אמר אבו ריש, ״דחפתי את כיסא הגלגלים של אברהים קרוב ככל האפשר לעמדת צה״ל. הוא החזיק רוגטקה ודגל קטן. פתאום אחד החיילים זקף את אגודלו – זה היה נראה כאילו הוא אומר לנו: אתם עושים עבודה נהדרת חברים, ואני תכף אראה לכם מה זה. בתוך דקה הותקפנו ברימוני גז והכל התערפל מסביב. הרגשתי שאני מאבד את האחיזה בכיסא הגלגלים וכבר לא שמעתי את המלים ׳דחוף אותי עוד קדימה׳. לאחר מספר שניות, מצאתי את אברהים כשמצחו מדמם קשות. נפער חור מעל עינו השמאלית. ברגע זה הבנתי שהוא כבר אינו בין החיים. אני אחזור לנחל עוז. אני מרגיש שמחובתי להיות שם״.

בעוד הצעירים הללו בגדה ובעזה מתעמתים עם חיילי צה״ל בעזרת אבנים, החיילים יורים עליהם רימוני גז ותחמושת חיה. מאז שטראמפ הפנה עורף לעשרות שנים של דיפלומטיה אמריקאית ובינ״ל בהכריזו שירושלים היא בירת ישראל, הקהיליה הבינלאומית הזהירה מפני תגובות קשות, וחמאס הבטיח ״לפתוח את דלתות הגיהנום״ וקרא לאינתיפאדה חדשה. ההפגנות שטפו את פלסטין, שמונה פלסטינים נהרגו, מאות נפצעו בעימותים עם הצבא הישראלי ועשרות נעצרו.

אחמד כבאריתי (Kabariti) הוא עיתונאי עזתי עצמאי

פורסם במקור באנגלית ב״MondoWeiss״