היה זה לילה מרגש. לילה שבו ארה”ב ביקשה להוכיח לעצמה ולעולם שהיא אכן ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות ושאפילו אדם בשם ברק חוסיין אובמה, בנם של גבר שחור ואישה לבנה, שגודל וחונך על-ידי הורי אמו הרחק ממרכזי הכוח וההון של החברה האמריקנית, יכול להיות נשיא המדינה החזקה בעולם, אם הוא רק חפץ בכך. ברק אובמה הוא ללא ספק אדם משכמו ומעלה. יכולותיו הרטוריות הן מן הגבוהות שראיתי, ולראיה נאומו על יחסים גזעיים באמריקה אשר היה הנאום הטוב, האמיץ והאינטיליגנטי ביותר ששמעתי אי פעם מפוליטיקאי כלשהו. כמו כן, האופן שבו ניהל את הקמפיין שלו היה מדוד, שקול וממושמע ורק מוכיח שמדובר בפוליטיקאי לא שגרתי. מן הצד השני, הקמפיין שניהל המועמד הרפובליקני ג`ון מקיין היה עצבני, אגרסיבי ומלא שגיאות (אחת הבולטות שבהן הייתה בחירתה של שרה פיילין לתפקיד סגנית הנשיא). מקיין נחל כישלון חרוץ בניסיונו ליצור חיץ בינו לבין הנשיא בוש, שבמהלך שמונה שנות כהונתו הוביל את ארה”ב לפי-פחת עם שתי מלחמות ללא מוצא או כיוון ועם המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז המשבר הגדול של שנות ה- 30.
אך לטעמי שני תנאים עיקריים הביאו לנצחונו של אובמה: אחד, תחושות האשם של ליברלים לבנים (מה שנקרא באנגלית liberal white guilt) ושאיפתם שבחירתו של אפרו-אמריקני למשרה הגבוהה ביותר במערכת הפוליטית האמריקאית תהפוך את נושא הגזע סוף סוף לשולי בשיח הציבורי האמריקאי. תקוותם היא שאפרו-אמריקני בתפקיד הנשיא יהווה את תיקון העוול הנורא של העבדות ובכך יתנקה מצפונה הדואב של החברה האמריקאית. התנאי השני הוא המודעות הפוליטית הגבוהה שיש לאפרו-אמריקנים אשר חוצה מעמדות (מאופרה וינפרי, הכדורסלן לברון ג`יימס והכומר ג`סי ג`קסון ועד למחוסרי הבית בניו-אורלינס). אפרו-אמריקנים לא חשים צורך להתנצל על כך שהצביעו לאובמה בגלל שצבע עורו דומה לשלהם. הם דווקא רצו לראות מישהו “משלהם” יושב על הכיסא הרם ביותר באמריקה. עבורם זהו רק ההישג האחרון בשרשרת ההישגים הארוכה של תנועת זכויות האזרח משנות ה- 60 שמלאכתה, חשוב לציין, לא נשלמה, בוודאי לא כאשר העוני, האלימות והפערים החברתיים ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מחייהם של אפרו-אמריקנים רבים כל כך. עם זאת, במהלך הקמפיין אובמה נזהר מלהיות מקוטלג כמועמד “השחור” לנשיאות ארה”ב. הוא ידע להימלט באופן מתוחכם מהקופסה הזאת שאליה רצו לתחוב אותו הקלינטונים במהלך הפריימריס של המפלגה הדמוקרטית. אף על-פי כן, העובדה שהוא אפרו-אמריקני אולי לא הייתה הסיבה היחידה, אך היא כנראה הייתה הסיבה העיקרית שבשלה 95 אחוזים מהאוכלוסייה האפרו-אמריקנית (נתון חסר תקדים בהיסטוריה האמריקנית) הצביעו עבורו.
בהשוואה לישראל, אלה הם שני התנאים שיכולים להסביר לדעתי מדוע אחרי 60 שנה, לישראל עדיין אין, וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין, מזרחי (או מזרחית) במשרה הרמה ביותר במערכת הפוליטית. ראשית, אין דבר כזה רגשות אשם אשכנזיים. אשכנזים ליברלים אינם חשים אשמה על מה שעוללה הציונות ויצירתה, מדינת ישראל, למזרחים. ב- 1997, כאשר ברק כבר הביע חרטה על מה שנעשה למזרחים עם קום המדינה, הוא דיבר על שגיאות שנעשו בתום לב ולא על מבנה שיטתי של אפליה ודיכוי. עם זאת, חשוב לי להבהיר שאין בכוונתי להשוות בין העבדות באמריקה לבין מעמדם של המזרחים בישראל, אפילו לא בשנותיה הראשונות של המדינה. אין כלל וכלל ספק שהממסד הלבן באמריקה ביצע כלפי השחורים פשעים חמורים בהרבה מזה שביצע הממסד האשכנזי כלפי המזרחים. ויחד עם זאת, יחסו של הממסד האשכנזי כלפי המזרחים היה (וברובו עדיין) ספוג בגזענות, בהתנשאות ובאפליה. לא רק שאשכנזים ליברלים אינם חשים נקיפות מצפון על אשר קרה למזרחים, מבחינתם, הציונות ומדינת ישראל “עשו טובה” גדולה למזרחים בכך שחילצו אותם מתהומות הנשייה של התרבות הערבית ופתחו בפניהם צוהר אל העולם המערבי. יתר על כן, לדעתם, הממסד האשכנזי הציל את המזרחים מפני שואה שהיו עלולים להמיט עליהם השליטים הרצחניים של העולם הערבי והמוסלמי. עם כל הבעייתיות המובנת של הנרטיב הזה, מזרחים רבים דווקא נוטים להסכים איתו ולקבל אותו.
התודעה הפוליטית של המזרחים איננה מתקרבת, אפילו לא במעט, לרמה של התודעה הפוליטית השחורה בארה”ב. זה עצוב לגלות עד כמה התודעה הפוליטית המזרחית היא, בסופו של דבר, נחלתם של מספר אנשים כל כך קטן. אבל נשאלת השאלה: ומה עם ש”ס? ובכן, ש”ס היא מפלגת חסות (patronage party) המספקת שירותים חברתיים למזרחים עניים בתמורה לדיבידנדים פוליטיים (בדיוק כפי שעשתה מפא”י). התודעה הפוליטית אשר בבסיסה של ש”ס מתרכזת במגזר מאוד ספציפי ומצומצם של האוכלוסיה המזרחית בישראל. נקודת הזמן היחידה שבה היה נראה שהתודעה המזרחית של ש”ס מצליחה לפרוץ את הגבולות שבין המעמדות בתוך האוכלוסייה המזרחית היה ב- 1999 אחרי פסק הדין במשפטו של אריה דרעי. אבל תהליך זה היה מוגבל וקצר-מועד אשר לא הצליח להשתמר בעיקר בגלל אוזלת ידם וקוצר ראייתם של מנהיגי ש”ס. המעמד הבינוני המזרחי, לעומת זאת, למעט מספר מצומצם של אנשים, אינו רוצה להיות מזוהה עם שום דבר שממנו נודף ריח של מזרחיות פוליטית. במילים אחרות, הם הפנימו את הצו האשכנזי הרואה בהצבעה עדתית (שמשום מה יכולה להיות רק מזרחית) סימן מסוכן לפילוג ולבדלנות. אלה אותם אנשים שהעדיפו להצביע עבור אהוד אולמרט, ולא עבור עמיר פרץ, רק כדי לא לפגום בתחושת הישראליות שאותה עמלו לטפח במשך שנים. הם אינם “מזרחים”, הם “ישראלים”, ו”ישראלים” כידוע מצביעים על-פי פרמטרים אובייקטיביים ולא על-פי המוצא של המועמד (וזאת על אף שהאשכנזים עצמם מקפידים להצביע באופן עדתי). מעבר לזה, הפוליטיקאים ממוצא מזרחי במפלגות הגדולות (קדימה, ליכוד ועבודה) נזכרים במזרחיותם רק כאשר הם צריכים להסביר לעצמם ולתומכיהם מדוע לא נבחרו לתפקיד בו חשקו. כאשר הם בכל זאת משיגים את מבוקשם, העניין העדתי, עבורם, הוא לא אחר מאשר שד שאותו הם מבקשים לקבור עד לפעם הבאה בה יפסידו תחרות פוליטית כלשהי. לעומתם, לאובמה אין שמץ של אפולוגטיקה כאשר הוא כותב ומדבר על האופן שבו חוויותיו כאפרו-אמריקני עיצבו את השקפת עולמו. יתר על כן, הוא רואה בעצמו ממשיך דרכם של מרטין לותר קינג ואברהם לינקולן ואף מצהיר על שאיפתו לממש את חזונה של תנועת זכויות האזרח (רק חשבו מה היה קורה לפוליטיקאי מזרחי המצהיר על שאיפתו לממש את חזונם של הפנתרים השחורים).
שני תנאים אלה מסמלים לדעתי את אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הציונות ומדינת ישראל בכל הקשור למזרחים. לא רק שהציונות ומדינת ישראל הביאו לכך שלאשכנזים רבים – גם אם הם מחזיקים בדעות ליברליות לגבי סוגיות כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, איכות הסביבה, זכויות האדם וכדומה – אין שום רגשות אשמה ביחס למה שעוללו הציונות ומדינת ישראל למזרחים, הן גם גרמו לכך שהתודעה הפוליטית המזרחית איננה נחלת הרבים, ושלמעט התארגנויות ספורדיות (מוצלחות יותר או פחות) של פעולה קולקטיבית מזרחית, היא נותרת רדומה ולא משאירה את חותמה המובהק על החברה הישראלית. ייתכן שיום אחד לישראל יהיה ראש ממשלה מזרחי (או מזרחית) בדמותו של ברק אובמה, אבל כדי שזה יקרה, שני התנאים (או לפחות אחד מהם) יהיו חייבים להשתנות באופן דרסטי.