• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מדינה "יהודית ודמוקרטית" - אין חיה כזו

יחיעם שורק

בימים אלה, בשעה שמתכנסים ומתקבצים לציון כל פעיליו, יזמיו ומארגניו של הקונגרס הציוני השני, ראוי לבחון את האג`נדה הטריה והמהותית שלו: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הרשו לי לקלקל את המסיבה בטענה הכפולה – המהותית וההיסטורית. באשר לתשתית המהותית אומר, מיקדמית, כי אין חיה כזו בשם “יהודית ודמוקרטית”, ממש כמו שאין עוף כזה בשם “נוצרית/מוסלמית … ודמוקרטית”. שני המושגים הללו, איך שלא נהפוך אותם, נקמט אותם, נכניס אותם לחריטו של קוסם מדופלם, לא יצאו מאוחדים, משולבים ואף תומכים זה בזה. הללו תרתי דסתרי בהגדרה. מהויות ועקרונות של כל דת מושתתים על קבלה מוחלטת של הצווים, הדרישות, האמונות ומה-לא, על-ידי המאמין, ללא כל פקפוק וסייג. מאידך, הדמוקרטיה הליברלית מושתתת על ספקנות, בירור, תהיות, התלבטויות ודילמות. אין בדמוקרטיה פתרונות בית-ספר בסגנון הדת. והרי לכם, א-פריורית, סתירה מדאורייתא ומדרבנן. הדת והאמונה מבוססות על עליונותו של החבר בסקציה הדתית המסויימת, על-פני האאוטסיידרים. הדמוקרטיה, מאידך נשענת על פלורליזם, על רוב והרבה מיעוטים בעלי שיוך ותיוג חברתי, תרבותי ואפילו לאומי. הדת מבוססת על “אתה בחרתנו” והדמוקרטיה – על שיוויון. הדת דורשת אמונה אחת, כמעט עיוורת, והדמוקרטיה בונה את נשמת אפה, בין השאר, מחופש דת וחופש מדת. היא נשענת במהותה ובהגדרתה על “חיה ותן לחיות”. הדת, רחמנא ליצלן תובעת “חיה והרוג” (“הרוג” במשמעות הסימבולית, וכשהיא מחוברת ללאומנות, לפשיזם, ולתיאוקרטיה, נשמטות ונושרות להן המרכאות מימין לה”א ומשמאל לגימ”ל).

באשר לתשתית ההיסטורית מניפים רבים וטובים שלושה דגלים משולבים: דגלו של הרצל, דגלה של החלטת האו”ם ודגלה של הכרזת העצמאות. קיפול הדגלים בזיקה לנושא עיוננו יושתת על הנתונים הבאים (בקצרה). הרצל כתב את חיבורו “מדינת היהודים” ככותרת סתמית הבאה להמציא פיתרון למצוקותיו של העם היהודי, פיתרון מדיני, צ`רטרי, להתמודדות עם בעיית פיזורו של העם והיחשפותו לגלי אנטישמיות. הרצל המתבולל-הלאומי-המדיני אף לא חלם על מדינה יהודית, אלא על כזו שתגשים את עקרונות חופש האמונה וההפרדה בין דת למדינה. בספרו האוטופי-המהותי “אלטנוילנד” הוא אינו מרמז אפילו על יהדות ודמוקרטיה כשני מונחים שיכולים לחיות בכפיפה (אגב, הרצל היה אריסטוקרט אוליגרכי בתפיסת עולמו הפוליטית).

ההכרזה באו”ם (29.11.47) אף היא לא באה למצב רעיון עיוועים של שילוב בין יהדות לדמוקרטיה, אלא להציג את רעיון המדינה החדשה לעם היהודי. כמותה הצהרת העצמאות (14.5.48), שמציגה את יהדות המדינה (מטעמים פוליטיים-פרגמטיים, בן-גוריוניסטיים) ומתגמגמת באיזכור המונח דמוקרטיה (לעשות “שולם” עם הדתיים), אך מרמזת אודות המשטר הדמוקרטי בהקשר השיוויון המדיני והחברתי וחופש הדת והמצפון, כמבינה שבין-לבין מסתתרת סתירה נוראית.

כל עוד למשל, מופלית לרעה האשה מול הגבר וזכויות מיעוטים נרמסות בראש חוצות (בשם ה”צדק” היהודי), לא יוכלו לשכון יחד היהדות והדמוקרטיה באותה מדינה.

דר` יחיעם שורק הוא היסטוריון המלמד במכללת “בית ברל”

כנראה שיעניין אותך גם: