הספר החדש ומעורר המחלוקת של שלמה זנד על “המצאת העם היהודי”, יכול דווקא לתרום לרעיון המדינה היהודית, אבל בצורה שתהפוך אותו לפחות מסוגרת. זהו תהליך טבעי כשהיותה של המדינה “יהודית” עובר מהמישור הפורמאלי (החוקי) למישור המהותי, הנוגע להלכות החיים התרבותיים והדתיים. וכן, זהו מהפך שבמידה מסויימת גם הימין הדתי וגם השמאל הרב-תרבותי יכולים להתחבר אליו. לכן, מדובר במטרה יותר ריאל-פוליטית ממדינת כל אזרחיה. דיון באוניברסיטת ת”א על ספרו החדש ומעורר המחלוקת של שלמה זנד, “מתי ואיך הומצא העם היהודי?” מעלה את האבסורד שבקנאות למדינה יהודית-פורמאלית. מבקרי הספר היו שווי נפש ביחס למהפיכה שהספר עשוי לחולל בתפישת היהודים את עצמם – הספר חותר תחת המיתוס כי היהודים התקיימו לאורך הדורות כעם-אתני, ומתאר את היהדות כדת שהתפשטה לעמים ושבטים שונים. בסופו של דבר מבקרי הספר בסך הכל ביקשו להגן על ההגדרה הפורמליסטית, הרשמית, של ישראל כמדינה יהודית, על כל מערך החוקים והנהלים הנגזר ממנה.
כשזנד מקעקע בספרו את מיתוס הזהות האתנית של היהודים, הוא מחזק אגב כך את המרכיב התרבותי-דתי בזהותם המתגבשת כיהודים-ישראלים – מרכיב דינמי ומתפתח זה מאיים מאוד על הפורמליסטים היהודים, אנשי ההגדרה החוקית הרשמית של “מדינה יהודית”. זאת משום שהתפיסה הפורמאלית, הסטטית, של זהות המדינה הנקבעת מגבוה, נמצאת במתיחות מסויימת עם התפיסה שההוויה התרבותית-דתית, שנדמית גמישה ותזזיתית יותר, היא זו שבכל מקרה קובעת זהות מלמטה.
לכך מתווספת הזיקה של התפיסה הפורמאלית למיתוס האתני. זאת משום שהחקיקה המעגנת את יהדותה של מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על קריטריונים תרבותיים ודתיים (הפרדת הדת מהמדינה והבירוקרטיה מהתרבות יקשו מאוד על מהלך כזה), לכן היא נוטה להתבסס על המרכיב האתני – היות יהודי נקבע בחוק באמצעות שושלת היוחסין הקרובה שלך. כך נוצרת המשוואה של גישה פורמאלית-חוקית-אתנית מול גישה מהותית-תרבותית-דתית.
אלא שאם התפישה של זנד את היהודים בישראל כתרבות ודת תשתרש בציבור הרחב, היא עשויה במפתיע גם לסייע לרעיון המדינה היהודית וגם להפוך אותו יותר פתוח למיעוטים. מאידך, ההתמקדות של מתנגדי הספר בחוקים והיבטים פורמאליים של זהות טומנת בחובה דווקא סכנה גדולה לרעיון המדינה היהודית. וזהו טיעון שיש לו סיכוי להגיע ללב המיינסטרים.
האבסורד הוא שהחקיקה המעגנת את יהדותה של המדינה, שכל כך מגוננים עליה, לא יכולה למעשה לתת שום מענה סביר להלכי הדמוגרפיה והתרבות המאיימים על הרוב היהודי. להגדרה הפורמאלית של המדינה את עצמה כמדינה יהודית אין השפעה על שיעור הילודה של מיעוטים או על התרחקות מהזהות היהדות של ישראלים צעירים. חוק השבות או תוכניות חינוך לזהות יהודית יכולים אולי לתת לכך מענה חלקי אך הם לא זקוקים להגדרה “מדינה יהודית”, ויכולים להתקיים פשוט מכוח תרבות הרוב.
לעומת זאת ההגדרה האקסלוסיבית הזו, “מדינה יהודית”, שלא ניתן למיעוטים ובפרט לערבים להיות חלק ממנה ללא המרת דת, תורמת לשרשרת הסוציו-לוגית של: ניכור מהמדינה, דחיקתם מהחברה, התקבעות כקבוצה מוחלשת ומכאן למה שכל כך מפחיד את רוב הישראלים – שיעור ילודה ושנאה גבוה.
האבסורד הוא שכל עוד אלו הרואים עצמם יהודים (בתרבותם ו\או בדתם) הם הרוב תיהיה המדינה בכל מקרה יהודית-בפועל, במהותה, אם יהפכו למיעוט תחדל המדינה להיות יהודית למרות אותם עוגנים חקיקתיים-פורמאליים. רק אוליגרכיה יכולה להגדיר עצמה על פי מיעוט חבריה. ומכאן הפחד הקמאי של מדינה יהודית-פורמאליסטית שגדלה על מיתוס הלאום האתני: רק לא להפוך למיעוט.
הקנאות לפורמליות של היות ישראל מדינה יהודית מרמזת אולי על חוסר ביטחון באפשרות לקיים לאורך זמן מהות יהודית מובחנית בישראל ללא עיגון בחקיקה. מאידך היא מנסה, לשווא, לשוות תחושת ביטחון בעתיד היהודי של המדינה. אפשר להבין את הצורך במימד הרשמי של הזהות, אבל ההיאחזות בו פועלת כבומרנג.
לעומתה המדינה היהודית המהותית תיהיה כזו הנשנעת על תרבותה לביסוס זהותה – תרבות הרוב במדינה הכוללת גם את מרכיב הדת – והיא תספק מודל יציב ללא מאמץ מלאכותי ו”הנדסת זהות” מגבוה. הגדרתה הפורמאלית כמדינה יהודית יכולה להישמר אבל היא צריכה להיות משנית ורצוי שתיהיה זניחה בשיח הציבורי – מצב בו לא נאחזים בה ומנגחים באמצעותה מיעוטים. זו מדינה שיהודותה נובעת מעצם הגדרתם העצמית של רוב אזרחיה. לכן היא יכולה להעיז להזכיר ולהכליל בהגדרת זהותה הפורמאלית גם מיעוטים, ולמרות זאת היא הרבה פחות חסרת אונים מול מה שנתפס כיום כאיום דמוגרפי.
מדינה יהודית מהותית חשה עצמה טבעית ובטוחה בזהותה, ולפיכך הגדרתה העצמית מתריסה פחות בדלנות כלפי מיעוטיה. מכאן נוצר תנאי ראשוני בסיסי לכך שמיעוטים ישולבו באופן מקיף ובריא יותר במרקם החיים במדינה יהודית-מהותית זו ויזכו ליחס פחות מפלה ומדיר. מן הסתם הם גם יהיו פחות עויינים כלפי המדינה, ואולי אף יגיעו לשוויון ברמת החיים ויפתחו קרבה תרבותית רבה יותר לרוב היהודי. התוצאה, וזו אמת סוציולוגית כמעט אוניברסלית, היא ירידה בשיעור הילודה ואיזון ביחסים הדמוגרפיים.
אישית הייתי מעוניין ברוב של אנשים עם תודעה דמוקרטית מהותית בישראל, ולא משנה מאיזו דת או לאום. הייתי מקווה שבעתיד החזון הבסיסי הזה יהיה דעה רווחת בישראל. אלא שלפחות בעתיד הנראה לעין נדמה כי מרבית היהודים הישראלים יחפצו וכבר חפצים במדינה שיש בה רוב של בני התרבות-דת היהודית. עליהם מוטלת החובה להרהר ברצינות בתפיסה שעל ישראל להפסיק להיאחז בפורמליסטיקה יהודית מדירה. ועל השמאל הנוקשה החובה לשקול את השימוש בהמשגה יותר ריאל-פוליטית ופחות מעוררת התנגדות, של הגדרה חלופית לזהות המדינה – כאמור, המדינה היהודית המהותית, ולא “מדינת כל אזרחיה” (שאני בעיקרון מאוד בעדה).
הבסיס החלופי הזה הוא גם איתן הרבה יותר ואף מעודד סולידריות חברתית גבוהה יותר: זכותה וחובתה הלגטימית של מדינה לתת ביטוי ראוי לתרבות הרוב מקרב אזרחיה – במקרה שלנו הרוב היהודי – גם מרחיקה אותה מהתפיסה הליברטיאנית והניאו-ליברלית של “מדינת שומר הלילה”, שתפקידה מצומצם והשוק הוא המנהל בה את החיים והתרבות. סולידריות אזרחית זו טובה למיעוט כמו גם לרוב. לכן על תתבלבלו מהתיוג של זנד כ”לא ציוני”, החזון שלו יכול להיות חיוני למדינה יהודית, אבל מזן אחר.