גם פרשנים פוליטיים סבירים יכולים לפעמים לגרום לך למרוט שערות בייאוש.
עקיבא אלדר במאמר נוזפני ב`הארץ`, ממש מתעצבן. איך זה שרה”מ, מתוך סבך פרשיותיו, מעיז לנהל צל של מו”מ עם סוריה?
נגיד שקיבלנו. זה באמת לא בסדר. נתעלם מכך שלא ברור לאף אחד על מה נסב הפלירטוט הנוכחי מול הסורים. כבר התרגלנו לזה שהעיתונות בארץ תמיד מתלהבת למלא עמודים במשחקי הכאילו של ממשלות ישראל. אבל מפרשן מפוכח כמו אלדר אפשר היה לצפות שינסה להתחיל לנתח את הקשר בין ה”חיזורים” של אולמרט אחרי סוריה לבין חילופי האיומים המתמשכים עם איראן.
אין סיכוי: המילה “איראן” אפילו לא מוזכרת במאמר, ועורך `הארץ` לא מצא לנכון להיכנס לפעולה. הוא עייף כרגע בגלל עניינים אחרים. בכלל – נראה שהתקשורת בישראל כבר טחנה כל כך הרבה את סיפורי השחיתות של אולמרט עד שעיתונאים מתחילים לחשוב שהעולם מסתובב סביב המעטפות של טלנסקי.
קטונתי מלעשות כאן את העבודה שעקיבא אלדר ודב אלפון שכחו לעשות. שיכינו עובדי `הארץ`, שבו שולטים כרגע שיקולים פופוליסטיים למהדרין, את שיעורי הבית שלהם. אולי יגלו משהו שסימור הירש פספס. ובינתיים – קובלנותיו השוליות של אלדר מקנות מימד חדש לתובנה ישנה. הנרי קיסינג`ר לא הרחיק הרבה מהאמת כשאמר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. קיסינג`ר רק שכח להזכיר, בפאראפרזה על הקוסם של חנוך לוין, שמדיניות חוץ היא לא אמל”ח חיוני עבור ממשלת ישראל: “אין צורך. לזה כבר אנחנו דאגנו”.