לפני מספר ימים הגיעה אלי סקירה קצרה של שני ספרים שעוסקים בהפרדה שבין פעילים פוליטיים למען שלום וצדק חברתי מן המעמד הבינוני לבין פועלים. הסקירה נראתה לי כה מתומצתת, כה עשירה וכה חשובה שבחרתי לתרגם אותה במלואה ולא להסתפק בהערות כלליות. אין מדובר בביקורות צדקניות שנועדו לקעקע את הפעילות למען שלום וצדק חברתי תוך שימוש ציני בנימוקים שנובעים מתוך סדר יום שמאלי, אלא בניסיונות לשפר את הפעילות השמאלית. לכן, מן הראוי שכל מי שמבקש להביא לשינוי של ממש במציאות החברתית יעיין בהם.

לא קראתי את הספרים ולא יכולתי אפילו להציץ בהם מכיוון שאף ספריה אוניברסיטאית ישראלית לא רכשה אותם, אבל הזמנתי כבר את אחד מהם.

הנה התרגום:

ההפרדה המעמדית

מאת סינתיה פיטרס

בספרה, Bridging the Class Divide, לינדה סטאוט מציינת אירוע שבו פעילים פוליטיים בעלי הכנסה נמוכה עיצבו חוברת שכללה את הציטוט הבא: “משהו חייב להיות משובש אם הממשלה מוציאה כל כך הרבה כסף על הצבא ולא מוציאה כלום עלי!” בשלב מסוים במהלך ההפקה, הציטוט “תוקן” ל”אני לא מבין למה הממשלה מוציאה כל כך הרבה כסף על הצבא וכלום עלי”. כאשר יוצרי החוברת ראו את השינוי, הם זעמו: “למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאנחנו לא מבינים? בודאי שאנחנו מבינים! האם אתה חושב שאנחנו מטומטמים או משהו?” (עמ` 119).

כאשר פעילים מן המעמד הבינוני מארגנים פעולות בהנחה שהם באים להאיר את עיניהם ולחנך את הפתיים והלא מודעים, הם עלולים בכך לתרום לחלוקה המעמדית אשר נגדה הם נאבקים.

כפי שדייויד קרוטו, אקדמאי מרקע פועלי, טוען בספרו Politics and the Class Divide, “פועלים מודעים לקיומם של בעיות ונושאים משמעותיים פוליטיים וחברתיים”, אבל פעילים בתנועות חברתיות “לא מכירים במלואה את המודעות הפוליטית של פועלים” (עמ` 151). קרוטו מצטט פעיל מעמד בינוני באומרו, “אם אתה באמת מתכוון להבין [את הנושאים הללו], אתה חייב לקרוא הרבה מקורות אלטרנטיביים”. במחקר המצוין שלו על “אנשים עובדים והשמאל של המעמד הבינוני”, מראה קרוטו ש”אין זה בהכרח נכון. לפועלים יש, במקרים רבים, תפיסה מצוינת של נושאים פוליטיים חשובים, והם מכירים בצורך של שינוי בספירה הפוליטית” (עמ` 152).

סטאוט, ממייסדות Piedmont Peace Project, ארגון שצמח מתוך קהילות שמאופיינות בהכנסה נמוכה בצפון קרוליינה, מתארת את המארגנים בני המעמד הבינוני הולכים אתה מדלת לדלת ו”מופתעים לגלות שאנשים באזור שלנו הקדישו תשומת לב לנושאים בקנה מידה רחב. כאשר שאלנו אותם מה הוא הנושא החשוב ביותר לדעתם שהמדינה צריכה להתמודד אתו כיום, רבים מבעלי ההכנסות הנמוכות הללו ענו שההוצאות על הצבא ובזבוז ממשלתי הם הגורמים לבעיות המקומיות שלנו. לא היינו צריכים להסביר להם את הקשר בין המדיניות הפדרלית לבין הבעיות המקומיות. הם יצרו בעצמם את הקשר, בעוד שרבים מאנשי המעמד הבינוני פספסו את הקשרים הללו” (עמ` 108-109).

המחברים של שני ספרים מצוינים אלה הם פעילים פרוגרסיביים שצמחו מתוך מעמד העובדים. הם מסייעים להאיר את ההפרדה המעמדית שהיא כה אופיינית בתנועות לשינוי חברתי של הזמן הנוכחי.

בנוסף על ההנחות של אנשי המעמד הבינוני בדבר “אי ההבנה” של אנשי מעמד הפועלים, מה עוד תורם להפרדה המעמדית?

ניסיון להיבנות על התפכחות מאשליה וייאוש
כאשר קרוטו ראיין פעילי שלום וצדק מהמעמד הבינוני, הוא מצא ש”התדהמה שפעילים אלה חשו כאשר `גילו` חוסר צדק שימש עבורם גורם מדרבן חזק לפעולה” (עמ` 54). רבים מפעילים אלה הניחו באופן טבעי שגם אחרים יחוו את אותה תדהמה שבגילוי אי צדק והתפכחות מאשליה שבאה לאחר מכן יחד עם כעס כגורם מניע לפעולה. אבל, אנשי מעמד הפועלים, אתם דיבר קרוטו, מעולם לא “קנו את הסחורה שנמכרה להם על דמוקרטיה על ידי מורים, פוליטיקאים והתקשורת”. במקום להיות מונעים על ידי תחושת אי צדק ורצון לשינוי, אנשי מעמד הפועלים מגיבים ב”פטליזם משועמם ומתיש” (עמ` 55), אומר קרוטו.

התמקדות בידע במקום בפעולה
הפעילים בני המעמד הבינוני, ככל הנראה מתוך רצון לייצר אצל אחרים את החוויה שהובילה אותם לפעילות, שמים לעתים קרובות דגש רב מדי על חינוך. סטאוט אומרת: “קבוצות רבות מפיקות תוכניות לימוד ללא פעולות נלוות, מתוך אמונה שדי בידע בתחום מסוים כדי להניע אנשים לפעולה לשינוי המציאות. אבל, אני מאמינה שאם אנשים מסיימים תוכנית לימודית בלי לדעת מה הם יכולים לעשות עם הידע שהם רכשו, לעתים קרובות תתפתח בהם תחושת אין אונים חזקה עוד יותר” (עמ` 138).

במקביל , קרוטו טוען שלחשוף בפני פרולטרים אי צדק נוראי בעולם הוא מעשה קרוב לבקש מהם ללמוד על היבטים קשים אבל קבועים של החיים, כמו מזג האוויר. “פעמים רבות אני לא אוהב את מזג האוויר”, אומר אחד הפועלים שקרוטו ראיין, “אבל אני לא שובר את הראש כיצד לשנות אותו… אם יורד גשם… אני נכנס פנימה”.

מדידת יעילות לא מספקת

קרוטו שאל את טום, עובד בחברת טלפונים, מה יניע אותו למעורבות בארגון לשינוי חברתי. טום ענה, “אני מניח שהייתי מצטרף אילו הייתי חושב שזה ישנה משהו. אבל אני באמת חייב לראות איך זה אמור להשפיע – איך זה אמור לשנות דברים. אני לא אדם שיקום ויעשה דברים רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. אני צריך לראות תוצאות. מה שאני יודע לגבי דברים כאלה, הם פשוט נמוגים מעצמם. שום דבר לא משתנה באמת.”

להסתפק ב”קרב מוצלח” בניגוד לניצחון

רבים מהפעילים מן המעמד הבינוני, שרואיינו על ידי קרוטו, העידו שעבורם פעילות פוליטית היא “מספקת”, “מעניינת” ופשוט “כיף” (עמ` 123). “לומר בפשטות, הפוליטיקה של המעמד הבינוני היא במידה רבה נוחה. מכיוון שעצם ההשתתפות בפעילות מביאה עמה תמורה ומכיוון שהפעילים בני המעמד הבינוני אינם נאבקים על האינטרסים המיידיים שלהם, בדרך כלל השאלה האם הפעולה שלהם השיגה הישגים חברתיים היא שאלה בעלת חשיבות פחותה. עבור אאוטסיידרים כמו הפועלים שראיינתי, מאמץ עקר מתמשך נראה מבלבל. אי השתתפות בתנועות חברתיות דומה לאי השתתפות בבחירות. מדובר, לפחות חלקית, בהכרה שפעולות אלה לא יניבו פירות” (עמ` 125).

אפשר ליישם לקחים אלה בדרכים מגוונות, אבל שאלת המפתח שעליך לשאול את עצמך היא האם אתה מקשיב למה שאנשי מעמד הפועלים אומרים? פעילים רבים מן המעמד הבינוני לא מקשיבים, או שהם חוסמים את הדברים שנאמרים כי הם אינם תואמים את סדר היום שלהם. זוהי רק דרך אחת שבה תנועות לשינוי חברתי הופכות בעצמן למעמדיות ולכן אחת הדרכים שבה אנחנו מערערים את צלם האנוש של התנועות שלנו ומקטינים את סיכויי ההצלחה שלהן.

שני הספרים מספקים לפעילים צוהר להתחיל להקשיב לקולות ממעמד הפועלים.

יוסי לוס הא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וחבר ב”קשת הדימוקרטית המזרחית”