מה היה לנו?

מה היה לנו ביומיים האחרונים? עוד הצעה בלתי הגיונית בעליל מבית מדרשו של שר האוצר האורווליאני שלנו שעל פיו הגבלת זכות השביתה אינה אלא דמוקרטיזציה. מישהו כבר מתהפך בקברו. ובחסות הרעש הגדול נעלמו להם נתוני האבטלה מהדיון הציבורי במהירות שלא הייתה מביישת אצן למאה מטר.

רק תמימים מחזיקים עדיין באמונה שמדיניות האוצר נועדה לפתור את בעיותיה הכלכליות של מדינת ישראל. מה שהאוצר מנסה לעשות, זו מהפיכה. שינוי כללי המשחק החברתיים והכלכליים. את המהפיכה הזו הוא מקדם באמצעות תרגילי שיווק של משרדי יחסי ציבור ותרגילי הסחה של פרסומאים. בכל פעם מקדמים הצעה מניפולטיבית אחרת שתקדם את המטרה.

מצד אחד יש להתייחס להצעות האוצר ברצינות, כיוון שמה שמתחיל כהצעת חוק פרטית של חברת כנסת אלמונית ממחנה נתניהו – רוחמה אברהם, הופך חיש לטיוטה במשרד האוצר ומתגלגל להצעת חוק ממשלתית שעוברת בכנסת ללא התנגדות בקולות הרוב הקואליציוני. מצד שני, כיוון שמדובר רק בהצעה הכוללת נושאים ופרטים שיש סיכוי גדול שלא יעברו במהלך הדיונים והחקיקה, ההתנגדות חייבת להתמקד בדחיית העקרון ולא להיגרר לדיון מתיש בפרטים.

מה גם שמשרד האוצר אמון על שיטת עבודה על פיה מחדירים עיזים רק על מנת להוציאם מדיר החקיקה בעיתוי מתאים, מאוחר יותר.

פתאום הצאר נתניהו גילה את הדמוקרטיזציה, רק לאחר שהעריך פוליטית,  שזה לא העיתוי המתאים לשבירתם הטוטלית של האיגודים המקצועיים.

התגובות להצעתו על הגבלת זכות השביתה,  גם על ידי אנשים שאינם נחשבים ליקירי האיגודים המקצועיים,מובילות למסקנה שנתניהו מתחיל להגזים.  לאוטמן, שטראוס, ומנחם גולדברג, נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, דחו לחלוטין את הצעתו להגבלת זכות השביתה. אבל היו גם כאלה שתמכו. אחד מאלה זה מורה הדרך לציונות חדשה – סטף ורטהיימר. גם מאמר המערכת בעיתון, שמעולם לא תמך באף שביתה –  “הארץ” , מציג בלשון מתוחכמת ודו משמעית, תמיכה בעמדות נתניהו. העיתון קורא להקים ועדה שתדון בנושא.

אדם נוסף שמעניין לקרוא את עמדתו הוא אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, המשוייך שלא בטובתו לפרופסיה הכלכלית.

אבל העיקר שמשהו צומח במשק. הפעם זו האבטלה. משרד האוצר צופה שהאבטלה תמשיך לצמוח ולשגשג גם בשנה הבאה. על פי תחזיותיו היא תגיע ל-11.2%. ורק ב-2007, אם מאמינים לתחזיות האוצר, היא תרד מתחת ל-10%. בשנת 2001 האבטלה הייתה כזכור 9%, כך שאנחנו מתקדמים אחורה במרץ.

החוכמה במאבק הזה מול נתניהו ומחנהו היא להתמקד בתמונה הגדולה, לא לטבוע בפרטים שמכונת התעמולה של האוצר מנסה להטביע בהם את כולנו.