מה נשמט מהדיון על ההפסד הדמוקרטי

בפראפרזה על אמירתו הידועה של הפילוסוף הגרמני הגל, אפשר לומר שאירועים היסטוריים מתרחשים פעמיים: פעם אחת באירוע עצמו – “דונלד טראמפ ניצח/הילרי קלינטון הפסידה”, ופעם שנייה כשאירוע זה מומשג ונכנס להיסטוריה כמשפט סיבה – “טראמפ ניצח/קלינטון הפסידה כי…”. המהלך השני, השיחני, המתרחש ברגעים אלה ממש, חשוב לא פחות מהאירוע הראשוני שנחווה לעתים כטראומה. ההמשגה היא זו שתקבע בסופו של דבר את האופן שבו נבין את האירוע ההיסטורי, ולא פחות חשוב מכך – תסייע לקביעת יעדים פוליטיים חדשים. “הקרב על השיח”, או בניסוחו הפופולרי בישראל “הקרב על הנרטיב”, הוא רגע קריטי. אבל הוא לא ברור מאליו כמו שנדמה ואנסה להסבירו ברשימה זו.

מה שמאפיין את המשגת הפסדה של קלינטון הוא שפרסומי התקשורת הממוסדת מתנהלים כאילו ברור מדוע היא הפסידה. כך, מתנהל השיח על ההפסד בנתונים הדמוגרפיים שאינם תמיד מדויקים או אובייקטיביים אבל נקבל אותם לצורך הדיון: נתוני ההצבעה מראים שקלינטון לא הצליחה לגייס מספיק מיעוטים, נשים וצעירים כפי שקיוותה, ושגם אזרחים לבנים, עניים, וחסרי השכלה אוניברסיטאית באזורים כפריים בצפון הצביעו ברובם לטראמפ. בנוסף, שיעורי ההצבעה היו נמוכים מהצפוי במיוחד בקרב אוכלוסיות שהיו אמורות להצביע לקלינטון.

ניתן למנות לכך שלושה הסברים עיקריים הקשורים זה בזה: ראשית, ההסבר המעמדי. אלו שהצביעו לטראמפ באזורים הכפריים מצאו בו מוצא לכעסם על אובדן הכנסה שסיבתה נעוצה בגלובליזציה. הסבר זה הופך סביר עוד יותר כאשר פרשנים קושרים בין תוצאות הבחירות בארה”ב למשאל העם בבריטניה וכך מציעים לנו הסבר היסטורי רחב היקף. להסבר הזה מצטרפים ההסבר הגזעני, לפיו לבנים ממעמדות נמוכים מביטים בעיניים כלות באוכלוסיות מיעוטים (בעיקר שחורים והיספנים) המטפסות בסולם המעמדי, ואינם אוהבים זאת. המפלגה הדמוקרטית מזוהה עם מיעוטים אלו ואילו טראמפ מצידו התבחן כמועמד גזעני שישמור על טהרת הגזע הלבן על ידי שימוש ישיר בססמאות גזעניות. כך, המוטו שליווה את הקמפיין שלו “Let’s make America great again”, הוא למעשה שם קוד ל”Let’s make America white again”. ואילו על פי ההסבר השלישי, המגדרי, ארצות הברית אינה מוכנה עדיין לנשיאה ולו הייתה קלינטון גבר הייתה זוכה. יחסו הנלוז של טראמפ לנשים הוכיח מעבר לכל ספק שמגדר איננו חשוב מספיק, במיוחד לא עבור נשים לבנות, וארה”ב מוכנה לקבל מועמד שוביניסט ומטריד מינית.

שני הסברים שוליים יותר מתווספים כאן. אחד אפשר למצוא אצל אלוף בן ב”הארץ”. על פי בן, אנחנו חיים ב“עידן הקצוות”, שבו כולם משתלחים זה בזה ברשתות החברתיות ולמועמדים מתונים או מקצועיים אין ממש סיכוי. כלומר טראמפ ניצח כי הקצין את אמירותיו והפך את המסע לאישי בעוד קלינטון נותרה מועמדת חיוורת ומתונה מדי. ההסבר השני המתגלגל על לשונות רבים הוא שלבוחרים אין ממש זיכרון היסטורי והם פשוט רוצים “משהו אחר”. קלינטון זוהתה עם הממסד הישן ואילו טראמפ, גם אם אינו אהוב, נתפס כמשהו חדש.

בכדי לבקע את ההרמטיות של השיח על תוצאת הבחירות ולבדוק מה או מי חסר בדיון, אני מציע קודם כל שנסרב לדון אך ורק בתוצאה הסופית ונחזור אחורה לרגע מוקדם יותר במירוץ הפנים-דמוקרטי לבחירת המועמד הנשיאותי, לברני סנדרס. אם נתעמק בו, נראה שהסיבות שהביאו לתבוסת קלינטון אינם אלו שמוצעות לנו ומנינו מעלה – כמו מעמד, גזענות, מגדר, קיצוניות וחידוש – אלא המדיניות הכלכלית והפוליטית שלה, ניאו-ליברליזם; ומי שאחראי להפסד במידה רבה הם הדמוקרטים עצמם ולא רק מספר ואופי המצביעים. זו כמובן מסקנה תמוהה, שהרי סנדרס לא השתתף כלל בבחירות עצמן. וזה בדיוק העניין: אנחנו צריכים להביט לא רק בתוצאת האירוע עצמו (קלינטון הפסידה) אלא בתנאי אפשרותו (במקרה הזה: הפסדו של סנדרס).

נעמיד רגע את סנדרס מול אותן סיבות שהביאו להפסד של קלינטון: סנדרס הציע מדיניות שתרסן את הסדר הניאו-ליברלי ושיכולה הייתה לדבר ישירות לאותם לבנים, עניים, חסרי השכלה אקדמית בצפון הכפרי. מדיניות כזו הייתה עשויה למתן את הסנטימנט הגזעני בבחירה, שכן מצביעים אלו היו מרגישים ובצדק שסנדרס מדבר אליהם ואל צרכיהם. מועמדותו של סנדרס גם מפריכה את הטענה של אלוף בן כאילו הקיצונים ניצחו, שהרי לעומת קלינטון הוא מותג כ”סוציאליסט” קיצוני בעוד היא נחשבה למתונה ואחראית. בנוסף, סנדרס הציע “משהו חדש” גם לממסד הדמוקרטי עצמו וגם למדיניות הכלכלית שלו ועם זאת הוא הפסיד.

לעניין המגדר: אי אפשר כמובן להשוות את סנדרס לקלינטון, אבל אפשר לומר שהטענה שארה”ב איננה מוכנה לנשיאה איננה מדויקת. בפוליטיקה אין “אישה” באופן מופשט. הבוחרים לא דחו את קלינטון רק על רקע היותה אישה, אלא כאישה בעלת עמדות פוליטיות-כלכליות מסוימות. הטענה שהדמוקרטים הפיצו בתקשורת ובכל מקום אחר לפיה ההיבט המגדרי צריך להכריע יותר מהעמדות המדיניות והכלכליות של קלינטון, היא זו שנדחתה. עכשיו, בראייה כזו, מי אחראי להפסד של סנדרס ואחריו של קלינטון, אם לא הדמוקרטים עצמם והממסד הדמוקרטי? לא רק שהממסד הדמוקרטי העדיף את קלינטון, אלא שאנשיו הבכירים ניסו גם לחבל בקמפיין שלו שברגע מסוים נראה בר ניצחון (סנדרס ניצח ב-22 מדינות וזכה ל 47% מקולות המצביעים).

כאשר מסרבים להרמטיות של המירוץ והשיח עליו ודנים באפשרות שגילם סנדרס, מגלים שמה שעמד על הפרק ברגע מסוים הוא מאבק בין אידיאולוגיה ניאו-ליברלית לבין אידיאולוגיה של מדינת רווחה שיכולה הייתה לנצח את הבחירות אך הדמוקרטים עצמם דחו אותה. אם כך, נוכל להשיב על השאלה המשלימה “מה חסר?”: כלכלת רווחה והסוביקט הפוליטי שלה. הסובייקט הפוליטי הזה (ואף אחרים שמאליים יותר) קיים באופן פוטנציאלי, אך הממסד הדמוקרטי עצמו איננו מעונין במימושו. השאלה הפוליטית שעלינו לשאול את עצמנו היא לא רק מי ניצח, אלא גם למי לא הרשו להשתתף. הרגע המקדים הזה הוא זה שקובע את גבולות האפשר של החיים החברתיים. מסקנה זו מקעקעת את הכוליות המדומה של “הקרב על הנרטיב”, שהרי הנרטיב שמוצע כאן לא רק שלא עולה בתקשורת באותה עוצמה (או בכלל) אלא גם שמסקנותיו הפוליטיות (“אנחנו צריכים מועמד סוציאליסטי”) הם לא עניין שהמפלגה הדמוקרטית מוכנה לשקול ברצינות.

לבסוף, ברגע שהאתגר הפוליטי הממשי של סנדרס הוסר, המירוץ לנשיאות בין קלינטון לטראמפ הפך להיות מחזה מוסר. העובדה שמטרידן מינית, גזען ושוביניסט (ועוד) יכול לזכות בנשיאות פגעה במיתוס המתורבת של מוסד הנשיאות. ב”הארץ”, זו אמילי מואטי שמצרה על אובדן “דרך הארץ” ו”אהבת האדם” שמייצג טראמפ. מבחינתה, העולם הישן, הטוב וה”אצילי” של הערכים ההומניים נגוז עם זכייתו. מכיוון שסביר להניח שהשיח המוסרי עוד ילווה אותנו רבות נזכיר את המשפט החשוב של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה. בנאום מול קהל פרנקו-אלג’יראי בפריז של 1981, כאשר פרנסואה מיטראן חיזר אחר הקול של המתאזרחים החדשים, אמר “יש שתי דרכים לשקר: האחת מימין, האחרת משמאל. השמאל [משקר כאשר הוא] מחליף בעיות פוליטיות בבעיות מוסריות.” אין לזלזל באופיו הנלוז של טראמפ, אבל ההחלפה של השיח הפוליטי-כלכלי בשיח מוסרי מסתירה מאיתנו את תוצאות מעשיהם של פוליטיקאים אמריקאים “מתורבתים”, כולל אלו של קלינטון.

קודם קפיטליזם ורק אח”כ דמוקרטיה

לסיום, כמה מילים כלליות יותר שנוגעות גם לישראל. בדמוקרטיה ליברלית, המותנית על ידי הסדר הקפיטליסטי, המאבק הפוליטי לא מתקיים רק בין קבוצות, כאילו היה ליגת כדורסל בה (אחרי ששכחנו את שאלת גובה המימון) הקבוצה המצוינת מנצחת. המאבק הפוליטי נסוב באותה מידה, אם לא בעיקר, על היכולת להפוך לקבוצה פוליטית שיש לה ייצוג וכוח. הלשון הדנה באובייקט הפוליטי הראשון סותרת את הלשון הדנה באובייקט הפוליטי השני. אסביר: בעוד שהלשון הליברלית אומרת לנו שכולנו שווי ערך ושבאופן עקרוני כל האינטרסים יכולים להיות מיוצגים, לשון הפוליטיקה מתארת מצב בו הקבוצות החזקות, שבסופו של דבר מעוגנות באינטרסים מעמדיים, לא מעוניינות בכך שלכל הסובייקטים הפוליטיים יהיה ייצוג וכוח. מכאן, שבדמוקרטיה ליברלית מתקיים פער בין מה שאפשר לכנות “שוויוניות” (equivalence) לאי-שוויון (inequality). הבידיון הדמוקרטי מתחיל כאן: אנחנו מדברים זה אל זה כמו היינו שווים זה לזה. אין רומאן, מהפנט ככל שיהיה, שישתווה לבידיון המכונן של הסדר החברתי ואין אדם שעיניו בראשו שאינו מבין את העיקרון הזה. מכאן, אגב, התקווה של התיאוריה החברתית שמוצאת לה עיגון בניסיון היומיומי שלנו, עיגון שבלעדיו השיח האקדמי הוא קליפה ריקה.

המושג המכונן של הדמוקרטיה הליברלית הוא אם כך בדיוק המושג השלישי שחסר בה: שוויון. הקבוצות החזקות בדמוקרטיה הליברלית לא מאפשרות לסובייקט הפוליטי של השוויון להופיע מכיוון שהופעתו מבשרת את בוא הקץ של קבוצות אלה לא כבני אדם אלא כ”קבוצות חזקות”. מכאן, וזו המסקנה שרבים מדחיקים, כל עוד הסדר הקפיטליסטי מעגן את הדמוקרטיה הליברלית, לא כל הסובייקטים הפוליטיים (זהויות) יכולים להתכונן כסובייקטים פוליטיים. ההיעדר הזה, כפי שהצעתי, מכונן את הדמוקרטיה ולכן אי אפשר למלא אותו בדיבור, בוודאי לא בדיבור מוסרי. ההעדר הזה הוא לא “אלם” או “שתיקה” שהגיע הזמן לדובב אותה ולהנכיח אותה. כל הנכחה כזו שאינה מגובה בפוליטיקה הנדרשת לשאלת אי-השוויון, סופה שתתכחש אליו.

ההחלפה של המאבק המכונן את הסדר החברתי במושג “נרטיב” היא דוגמא טובה להתקה של הלשון הפוליטית ללשון הליברלית המתכחשת לפוליטי. ההתקה היא לא פשוט תנועה מן הממשות לשפה; ההתקה היא מן הקטגוריה של אי-השוויון המכונן לשוויונות המדומיינת של החברה האזרחית. מה שמסתתר מאחורי המושג “נרטיב” הוא שכל הנרטיבים לגיטימיים ושכולם יכולים לדור זה לצד זה כלשון המקראית “וגר זאב עם כבש.” לשון זו היא המאפיינת את השיח הליברלי הישראלי (זהויות) המתחרה היום בכוח המדינתי. שני ה”צדדים” לא מעוניינים בשוויון ועם זאת משכנעים אותנו שיש רק שני צדדים בדרמה הזו (“אילנה דיין מול ביבי”) אך עלינו לסרב להרמטיות זו ולהתעקש ולשאול מי חסר, מי לא יכול להשתתף?

פוליטיקה ותיאוריה פוליטית מן השמאל המבקשות לשנות סדרי עולם – עליהן להתחיל אם כן במושג השוויון, לא במושג השוויוניות.