מה שהיה אסור שיהיה

בחודשיים האחרונים התנזרתי מכתיבה, לא בגלל שלא היה לי מה לומר, אלא בגלל שחשתי שאני חוזר על דברים שנאמרו גם באתר זה וגם במקומות אחרים. טענו באוזני שגם אלו שלא מסכימים איתנו חוזרים ואומרים את אותם דברים, כך שצריך להמשיך. אז הנה, אנסה לכתוב משהו שאמרתי אבל בדגשים חדשים. חלפו כמעט ארבע שנים מאז שפרץ המשבר הכלכלי הנוכחי. פרץ לא כמכת טבע, אלא כמעט בתהליך הכרחי שבו אזרחים, עובדים והמדינה החליטו שיש מערכת שאם ניתן לה את השלטון – הרי שמצבם של כולם ישתפר.

המערכת הזאת היא המערכת הפיננסית. ממערכת שתפקידה לשמש ברוקר שחותך קופון, היא הפכה למערכת שקמה על יוצרה והפכה למערכת החשובה ביותר בכלכלה, הן המקומית והן הבינלאומית. למשל בארה”ב, מתוך סך הרווחים בכלכלה האמריקאית 40% הגיעו למערכת הפיננסית (ב-1980 היה השיעור הזה 15%).

כמו בכל מערכת שהיא כביכול מבוזרת, גם כאן התברר שמספר גופים מצומצם שולט בשוק – לא רק במדינות השונות אלא בשוק הגלובלי. חברות פיננסים גלובליות קונות ומוכרות הפסדים של מדינות, מדרגות מדינות ובכלל קובעות מי למפולת ומי לחצי מפולת כלכלית. בכדי לעמוד בדרישות המוסדות הללו, המדינות נאלצות לפגוע באזרחיהן ללא רחם, לקצץ ועוד לקצץ העיקר לעמוד בחוב. לא כך היה בעבר, זכור המשבר הכלכלי בדרום מזרח אסיה בסוף שנות התשעים, שם אף שקרן המטבע הבינלאומית כפתה עליהן מדיניות של קיצוצים היו מדינות, כמו מלזיה, שלא ממש עשו את הנדרש ואף הערימו קשיים על חברות בינלאומיות ומנעו תנועה של כסף החוצה. לאחר מספר שנים התברר שההיחלצות מהמשבר של מלזיה לא נפלה מזו של המדינות האחרות.

אחת הבעיות הגדולות בגלובליזציה כפי שהתפתחה בעשורים האחרונים, היא שהכסף הוא היחיד שממש נייד, אחריו באות הסחורות, ותנועה של אנשים היא קשה וגם כאשר מתבצעת היא זוכה ליד קשה מהמדינות העשירות שאינן רוצות באותם אנשים כאזרחים. במצב כזה סביר היה שתוגבל תנועתו של הכסף, מה שלא עומד בכלל לדיון. על אף התמשכותו של המשבר, כולם נראים אובדי עצות, מלבד העצה הפבלובית של משטר צנע (שכשלעצמו יכול להביא למשבר נוסף). היו כאלה שבתחילת המשבר טענו שהוא יהיה כפול, כנראה שהם צדקו. גם מהבחינה הכלכלית צנע בזמן כזה היא מרשם להמשך המשבר, ראו מה קורה בבריטניה שם נראה שהמצב היום גרוע יותר ממה שהיה לפני שנתיים.

לא מספיק יהיה לנקוט במדיניות מרחיבה, מכיוון שהמערכת הפיננסית הפרטית בשיתוף פעולה של מדיניות של צנע לא רק שלא תפתור את הבעיה אלא תמליך עלינו את אותם הגופים ששיתפו פעולה ליצירת מערכת כלכלית קלוקלת. קיים פה גם המימד הפוליטי האבסורדי כמעט, שבו במדינות כמו יוון, ספרד, איטליה, בריטניה, גרמניה ובמידה רבה גם בארה”ב אלו שממונים למצוא פתרונות הם אלו שיצרו את הבעיה הקודמת והנמשכת.

לטעמי, בלי שינוי מהותי בדרך בה נבנתה המערכת הכלכלית במדינות, במשבר ובכלכלה הגלובלית לא יבוא מזור, לא לכלכלה ובטח שלא לאזרחים שהופכים לחסרי מעמד בתוכה. לכן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לפרק את המערכת הפיננסית הנוכחית ולהחזיר אותה לגודלה הטבעי. זה יכול להיעשות בעזרת רגולציה, מס על מעבר של כספים בשוק הגלובאלי אבל בעיקר יצירת מרכזים חליפיים להון.

היום, חלק ניכר מההון הוא הון של חיסכון לטווח ארוך של יחידים. למשל, בישראל פריחתו של שוק ההון מודגשת לאחר שהפנסיות הועברו אליו ובנוסף יושמה ועדת בכר שהעבירה את ההון הזה לחברות ביטוח ואחרים. המהלך הכפול הזה הפך את חוסכי הפנסיה לשותפים לכאורה באותו שוק הון. הכסף הזה מושקע בחברות דרך הבורסה או אג”ח חברות, מספרן של אלו מצומצם ולכן יש בכוחם לקבוע גם את חלקם בשלל וגם להשתלט בעזרתו על השווקים הריאליים. וכך במקום שאלו יהיו תלויים בנו אנו הופכים להיות תלויים בהם ובגחמות הפיננסיות שלהם.

על כן הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לנתק את החיסכון הזה משווקי ההון ולהבטיח אותו באמצעות אגרות חוב מיועדות. צריך להזכיר שהן בארה”ב והן בישראל, בעשור האחרון אגרות חוב ממשלתיות הביאו לתשואה דומה להשקעה בבורסה (לאחר תשלום עמלות ודמי ניהול). כך שהמיתוס שהבורסה תמיד מנצחת בתשואות את אגרות החוב לא ממש מדויקת. בכספים שייצברו אפשר להשתמש כדי לפתח נושאים שאינם בראש מעייניהם של הפעילים והמשתמשים בשוק ההון. למשל, אין בנייה לדיור ציבורי בישראל או לדיור להשכרה ארוכת טווח. כדי שזה יתבצע, זקוקים לרצון הטוב של הפעילים בשוק הדיור ובשוק ההון. אם יהיו משאבים שאינם נמצאים בשוק ההון אזי יהיה אפשר להשתמש בהם בלי להזדקק לו.

מלבד זאת, יש לשנות משמעותית את יחסי הכוח בחברה, לא רק כאמירה אבסטרקטית. אם בשוק ההון שולט מספר שחקנים קטן, לא רק שיש לצרף שחקנים אלא שחקנים מסוג שונה. בשוק ההון אלו קרנות ציבוריות שמנוהלות לטובת החוסכים, כבר עכשיו יש קרנות מפעליות שפועלות כך, אבל יש להרחיב את פעילותן ולא לסמוך רק על חברות הביטוח והקרנות הפרטיות.

כך צריך להיעשות גם בתחומים אחרים. מספר רשתות השיווק של מזון הוא מצומצם, כביכול יש תחרות ביניהן אבל יש להרחיב את האפשרויות ליצירת קואופרטיבים לשיווק מזון שמטרתם לא תהיה להעשיר את הבעלים אלא לספק מזון במחיר סביר. כך אפשר להיעשות גם בייצור. למשל, אחת החברות הגדולות בספרד היא קואופרטיב בשם מונדרגון שפעיל גם בייצור, גם בשוק הפיננסי והוא אפילו חברה גלובאלית. מצחיק שצריך לראות דוגמה בקואופרטיב ספרדי, שכאשר הוא הוקם היו בישראל מאות קואופרטיביים שחלקם הגדול נעלם לטובת חברות המתנהלות על פי המודל היחיד האפשרי.

אם מדברים על בנקאות, אזי יש להפוך את בנק הדואר לבנק ציבורי שייתן שירותים בנקאיים לאזרחים רבים שאין להם חשבונות בנק, הפרישה של הבנק הזה גדולה משל הבנקים האחרים. כמו כן, רצוי שיהיו בנקים שמוקמים על ידי קבוצות של אזרחים שיוכלו לתת שירותים בנקאיים רבים ויהו בשליטה של אותם אזרחים. אם מדובר על עולם העבודה אזי יש לחזק התארגנות דמוקרטית של עובדים שידאגו לקבל את חלקם מעוגת הייצור.

כל אלה ביחד ייצרו כלכלה אחרת שיש בה אלטרנטיבות, ושתביא להתמתנות שלטון ההון ולהחזרת כוחם של אזרחים לא רק כיחידים אלא גם כקולקטיב. אפשר וראוי להרחיב בנושא, אבל העיקרון צריך להיות שמה שהיה אסור שיהיה, כי אם מהמשבר הזה לא תצמח מערכת חדשה ומאוזנת נהיה נידונים לחזור על עצמנו. אותי זה מתחיל לשעמם.