מה שירה, מה לא שירה
אני אוהב שירה. ובתור שכזה, מעטים הדברים שמעצבנים אותי יותר מאנשים שרואים לנכון לקחת על עצמם את ההכרעה – ואז להצהיר ברבים על הכרעתם – מה צריך ומה לא צריך להיחשב כשירה. הדוגמאות רבות מספור, ועל חלקן אפשר פשוט לדלג באלגנטיות ובפטרונות רחמנית (מנחם בן, צור ארליך), אבל ישנה גם האכזבה העמוקה מאורי ברנשטיין, משורר רב-זכויות, שאמר בראיון לאחרונה: “קח עכשיו את כל התנועה הערס פואטית הזאת. זה הרי שקר מהתחלה ועד הסוף. חוץ מזה שרובם חסרי כישרון, אבל זה לא שייך. גם אם היו בעלי כישרון — זה שקר. כי הם כותבים את מה שצריך לכתוב ולא את מה שהם רוצים לכתוב”.
ולפניו היו כמובן מאיר ויזלטיר, חיים גורי ואחרים, מעוטי-זכויות מהם. מרוח הדברים הכללית קשה להתעלם. הקצף יוצא באופן טבעי על מי שמעמיד את עצמו בחזית במופגן. בפרט, משהו בגל השירה החדש שמכונס על-ידי מקטרגיו באופן גורף, חסר הבחנה, ושגוי עובדתית תחת הכותרת “ערס פואטיקה”, ממש מביא לאנשים את הסעיף. סיכם ניב שטנדל ב”הארץ”: “הביקורת כלפי ערס פואטיקה נשענת על שלוש רגליים: תפיסת האפליה האנכרוניסטית; הסגנון האגרסיבי והאיכות הפואטית השנויה במחלוקת”. נתעלם לרגע משתיים מבין שלוש הרגליים ונתמקד בשלישית והאחרונה: “האיכות הפואטית השנויה במחלוקת”.
מבין אלה, רק האחרונה ראויה לבחינה רצינית. על מנת לצאת ידי חובתי ולהיפטר משתי הראשונות, כנראה שצריך להזכיר את המובן מאליו: צורות פואטיות, ז’אנרים טקסטואליים, הבחנות בין ספירות רוחניות כמו “אמנות”, “פילוסופיה”, “מיתולוגיה”, “תיאולוגיה”, “היסטוריוגרפיה”, וכו’ וכו’ – כל אלה, מבחינה היסטורית אמפירית טהורה, הם נזילים וגמישים מאז ומתמיד. “האיליאדה” להומרוס – שירה אפית או אפוס היסטורי? מסורת הפיוט היהודית – שירה דתית או תיאולוגיה מחורזת? התשובה הנכונה היא שהשאלה חסרת משמעות, כי ההבחנות האלה לא היו קיימות בתרבויות שבתוכן נוצרו היצירות האלה. היום אף-אחד לא כותב אפוסים, כי זה בלתי-אפשרי. גם לכתוב שירה דאדאיסטית או פוטוריסטית זה דבר מוזר מאוד לעשות היום ללא אירוניה. העולם משתנה, והשירה משתנה. אז לא נאה לך לכלול ספוקן-וורד בספֵרת השירה הטהורה? זבש”ך, כי הספֵרה הורחבה, על אפך ועל חמתך. מה הטיעון? ישנן כמה וריאציות, בסדר יורד של וולגריות: א.”זה לא שירה, זה פמפלט מנוקד בשורות קצוצות”. ב.”זה לא שירה, זה פזמונאות”. ג.”זה לא שירה טובה דיה כדי להיקרא שירה”.
כאמור, אני אוהב שירה. ככזה, אני אוהב מעט מאוד שירים – רובם המוחלט של השירים שבהם אני נתקל לא עושים לי כלום, גם אם אני מצליח לצלוח אותם עד הסוף. טעם בשירה (ובאמנות בכלל, כמובן) הוא במידה רבה פונקציה של מה אתה מחפש בה, למה אתה מצפה ממנה, ולא עניין של חילוקי דעות אסתטיים. אם אני מחפש איפוק ודיוק, אז וירטואוזיות לשונית מסחררת או עושר אינטרטקסטואלי של אלוזיות ואיזכורים לא יעשו עלי רושם רב, גם אם אכיר בכך שמדובר במלאכת-מחשבת מרשימה. ואם העומק האינטלקטואלי ורוחב היריעה הוא מה שקוסם לי, אז כנראה שלא יהיה לי עניין רב בשירה שמצטיינת דווקא בצמצום, או לחילופין בעוצמה רגשית חזקה. וזה בסדר. טוב שיש מגוון, של קוראים כמו גם של כותבים, וטוב שיש גם מה לא לאהוב. אבל יש הבדל גדול ומהותי בין לומר “זאת לא שירה שאני אוהב”, או אפילו “זאת לא שירה שאני מעריך”, לבין לומר “זאת לא שירה”. שני הראשונים הם שיפוטיים, גסים יותר או פחות, תלוי בהקשר, אבל לגיטימיים לחלוטין ואף נחוצים. השלישי, לעומת זאת, מערער באלימות (כן.) חסרת-פשרות על עצם זכותו של אובייקט הביקורת להשתתף בשיח, או להתקיים בכלל. זהו נפנוף-יד מזלזל שאומר: לא בבית-ספרנו.

קשה שלא לשאול, בתגובה, למה כל-כך חשוב לאנשים מסוימים לחזור ולפסוק שוב ושוב איפה בדיוק עובר הגבול בין שירה ללא-שירה? מה בעצם אכפת לכם אם מישהו כותב משהו, אפילו משהו גרוע במיוחד בעיניכם, וקורא לזה שירה? למה זה מאיים? איך בדיוק זה מקלקל לכם? קשה כמעט באותה המידה שלא להבחין בהקבלה לעמדת אלה המתנגדים לנישואים חד-מיניים, שאיכשהו מטמאים עבורם את מוסד הנישואין בעצם זה שקוראים להם באותו השם. תקצר היריעה מלדון במקורות הפסיכולוגיים-מיתיים העמוקים של החרדה הזאת, שהיא כמובן טבעית לבני-אנוש ויש לה היפעלויות רבות ושונות, אבל האירוניה הגדולה היא שהפרויקט המודרניסטי כולו מושתת על טשטוש ופריצת גבולות, בחינה מתמדת וביקורתית של מוסכמות, ערעור על מסורות, וציווי אבסולוטי מעל הכול – לחדש, לחדש, לחדש.
אין צורך להיות מופתעים מכך שמה שהיה מהפכני הופך עם הזמן למסורתי, ושמי שהוביל מהפכות סולד ממהפכות שהוא עצמו לא שותף להן. זה טבע הדברים. אבל משעשע לראות אנשים שהעמדה הנפשית והתרבותית היסודית שלהם היא של מחתרת, של מרד, של אופוזיציה נצחית, אידיאולוגית, מתפלצים כשמישהו אחר תופס את העמדה הזאת מולם.”אני?! ממסד?! מה פתאום?!”. כלומר, משעשע עד שזה כבר לא משעשע; עד שעוברים להם בסך עוד ועוד מאמרי דעה, עוד ועוד פוסטים בפייסבוק, עוד ועוד שיחות פרטיות, וזה מתחיל להיות מעייף במקרה הטוב, או מסוכן במקרה הרע, ומתחשק פשוט לפלוט “יאללה, יאללה”. או לכתוב מאמר משל עצמך, כמובן.
-
לשון אחר: הם לא נחמדים
אם יש טיעון למאמר הזה, הרי הוא:
1. קיימת הבחנה אנליטית בעולם בין דברים שהם שירה לבין דברים שהם לא-שירה, וההבחנה הזאת איננה חסרת-משמעות, שהרי לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, תכתבו ותקראו על שירה (עדיף בְצורת שירה), אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה.
2. באופן אישי, מצאתי יהלומים של ממש אצל עדי קיסר ורועי חסן, השניים שכנראה משכו הכי הרבה אש מכיוון שומרי החומות של השירה העברית. יש גם שירים גרועים? בוודאי. מתוך אסופת שיריו של ג’ק גילברט, שהוא אחד הקרובים אלי ויקרים לי ביותר, הייתי זורק לפח בערך שליש, ומחלץ בפינצטה שורה פה שורה שם מעוד שליש. שירים טובים באמת הם אחד למאה. כך אצל עמיחי, ואצל זך, ואפילו אצל אדריאן ריץ’ ולאה גולדברג. משורר/ת צריך/ה להיבחן בפסגות שאליהן הצליח/ה להעפיל, ולא להפך, וגם לא ביחס מספרי של כמות מול איכות או כל מדד אחר. נתקלת בשיר שלא אהבת? התעלם-נא. עבור הלאה. אל תגזור דין על סמך שניים-שלושה שירים שבחר בני ציפר, בהתעלם מיהלומים אמיתיים שחמקו מעיניך בין כריכות הספרים שלא טרחת לפתוח.
רועי חסן כתב שהוא שורף את כתבי נתן זך. אני לא הייתי שורף אותם, לא את כולם. אבל מה לעשות, יש שם הרבה מוץ ומעט בר, כמו אצל כל משורר כמעט. אז את הרוב הייתי משליך ואת שארית הפליטה נוצר. וכל אחד היה בורר לו בעצמו פסגות אחרות משלי, ובונה לעצמו שרשרת הרים אישית מהקורפוס הזכי. ופסגותיו של זך אכן גבוהות מאוד. והוא בהחלט נחשב “משורר” ושיריו, גם הגרועים, הם בהחלט, בכל-זאת,”שירה”. וכמוהו גם אהרון שבתאי, למשל, עם שירי הקקי-פיפי ששוכנים בהרמוניה לצד השירים הפוליטיים המשמימים ושירי האהבה המפעימים. אבל למה רועי חסן לא זכאי לאותו ההליך? ולמה העוצמה של מילותיה של עדי קיסר לא עומדת לזכותה אבל הפשטות עומדת לחובתה?¹ התשובה היא, אם לחזור לשלוש הרגליים של ניב שטנדל, שביקורת על הפואטיקה היא רק תירוץ – מה שמפריע באמת הוא “תפיסת האפליה האנכרוניסטית והסגנון האגרסיבי”. לשון אחר: הם לא נחמדים.
3. בסופו של דבר, אבידן צודק: השורה האחרונה ב”מזשיר” היא “ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר”, כלומר, מי שקובע דברים כאלה, שאין בהם אמת אבסולוטית, היא “הקהילה” – רעיונות חדשים מתקבלים בסופו של דבר, או נדחים, על-ידי איזו מסה של משתתפים בשיח. כרגע, כך נראה, עוד לא נפל דבר באופן חד-משמעי בקהילת כותבי וקוראי השירה בעברית בשאלה הרת-הגורל “האם שירת <הכנס שם של משורר/ת מזרחי/ת צעיר/ה> ראויה לתואר שירה?”, והשאלה הנלווית אך הלא-זהה לה “האם <הכנס שם של משורר/ת מזרחי/ת צעיר/ה> ראוי/ה לתואר משורר/ת?”. העניין הוא, שבכלל לא בטוח שהמשוררים והמשוררות שאודותם נשאלת השאלה מעוניינים בכלל להשתייך לאותה הקהילה כמו אלה ששואלים אותה. בכלל לא בטוח שהשאלה עצמה מעניינת אותם. שאלות של הגדרות מעניינות את מי שחשוב לו להקים גדרות – זהו פירושה של המילה “הגדרה” ← הקמת גדר, גידור.
כשאנשים שואלים “האם X ראוי לתואר משורר?” הם בעצם שואלים “האם X ראוי להיכנס למועדון המשוררים שלנו?”. אבל מה אם X לא מעוניין בכלל להיכנס למועדון שלך – כי המועדון שלך מעאפן, או ש-X כבר הקים לו מועדון משל עצמו, או שניהם? אזי השאלה שלך היא לא פולמוס פומבי בסוגיה ציבורית חשובה, אלא דיון פרטי בינך לבין עצמך, מין מונולוג פנימי שכזה שתוהה על גדרות והגדרות זהותו שלו, כי הוא בעצם בכלל לא מתעניין בשותף הפוטנציאלי לדיאלוג. ודיון כזה, ראוי לו שייערך בצניעות הראויה, ועם מידת הרפלקסיה הראויה, ובווליום הראוי. ובמלים אחרות – ראוי לו שייערך כחשבון-נפש.
—
¹ אגב, ישנם כל מיני סוגים של "פשטות" ו"מורכבות", ולא כל מורכבות היא רצויה – או אסתטית – ולא כל פשטות היא בזויה;
וקנה-מידה חד-מימדי שיפוטי שמשטח הכל לכדי מורכב=גבוה ופשוט=נמוך הוא פשטני עד כדי כאפה למצח.


