מה תרמה גרמניה לתמיכה בארדואן

כשנסעתי ברכבת התחתית במינכן הזדמן לי להציץ מעבר לכתפו של שכני לנסיעה שאחז בעיתון. הכותרות, כמיטב המסורת של הצהובון ״בילד״ זעקו בפונט של קידוש לבנה ״להנות ממנעמי הדמוקרטיה בגרמניה ולהצביע נגד – תושבי גרמניה הטורקים הביאו לנצחונו של ארדואן במשאל העם.״ משפט זה על כל מגרעותיו, מהדהד את שאלת האחריות הגרמנית לתוצאות משאל העם בטורקיה.

לא הייתי טורחת לצטט מהמקור הזה, הנגוע בפופוליזם גזעני, אלמלא הזכיר לי תכתובת אליה נחשפתי בקיץ שעבר, שהתקיימה בין גרמנים שלא קוראים את הבילד צייטונג. בעקבות ניסיון ההפיכה ביולי, פנתה אליי ולמחלקת התרבות של העיר ששלחה אותי למשכן אמנות זמני באיסטנבול, אמנית שיצאה נגד הפגנות התמיכה בארדואן שהתקיימו בעיר קלן. וכך כתבה: ״האם זה הזמן הנכון לפתח עבודת אמנות באיסטנבול, שאותה אציג פה בקלן, אשר בה מפגינים אלפים רבים מבין התושבים שגרים פה שנים בעד ארדואן, תוך פקפוק במערכת הצדק שלנו?״

סטטיסטית, אף ההנחה האוטומטית בדבר רוב של מצבעים לארדואן בקרב טורקים תושבי גרמניה אינה חד משמעית. 60 אחוז מבעלי זכות ההצבעה אינם מממשים אותה. רק 60 אחוז מהשאר מצביעים למפלגת הצדק והפיתוח, חלק לא מבוטל ממצביעים אלה הצביעו ״לא״ במשאל העם עבור תיקונים בחוקה המרחיבים את סמכויותיו של ארדואן‫.

כדי להבין את המצב לאשורו, דרוש מעט רקע על נסיבות הגירתם של תושבים טורקים לגרמניה. אלו גויסו על ידי חברות קבלן לגרמניה ככוח אדם זול ששימש את תנופת הבנייה בעשורים שלאחר המלחמה. רובם השתייכו למעמד הנמוך, הגיעו מאיזורים פריפריאליים באנטוליה, לפיכך הם נמנים על פילוח האוכלוסיה המשתייך באופן מסורתי למצביעי מפלגת הצדק והפיתוח.

לא אכנס עכשיו לאתגרי ההשתלבות שלהם בגרמניה הגזענית שעברה זה לא מכבר טיהור אתני מאסיבי או לעצם העובדה שאחרי שני דורות עדיין מעטים מדי מהם משתייכים בה למעמד הבינוני וייצוגם במדיה, בפובליציסטיקה כמו גם בעיתונות המשודרת נמוך עד אפסי‫, אלא רק לעצם העובדה שעד היום הטורקים הגרמנים, כמו מיעוטים אחרים בגרמניה, זכאים לאזרחות אחת בלבד.

בהגיעם לגיל 18 הם צריכים לבחור. רובם בוחר באזרחות טורקית מכיוון שיש לו אפשרות לקבל אשרת תושב בגרמניה: עסקה נוחה שאינה מגבילה את מבצעה במשך השהות ובאפשרויות תעסוקה וסיוע. המגבלה היחידה היא פוליטית: אלו שאינם אזרחים לא רשאים לבחור ולהיבחר. את המחיר היחסית נמוך, לתפיסתם, משלמים תושבים שחוששים לאבד את הקשר למולדתם, ואולי אף את האפשרות לחזור הביתה באקלים פוליטי רעוע, כמו זה השורר בטורקי‫ה.

תושבי גרמניה הטורקים אינם מקופחי החוק היחידים, חלק מהישראלים המתגוררים בגרמניה, שלא קיבלו בירושה דרכון מסבא, נמצאים במצב דומה. שניים מחבריי ויתרו על האזרחות הישראלית שלהם כדי לקבל דרכון גרמני. אבל במצב החקיקה הנוכחי, גם מעמדם בארץ נמצא בסכנה, בהתחשב בחוק שעבר לאחרונה ואוסר את כניסתם של קוראים לחרם על ישראל או ההתנחלויות, שלא להזכיר את מצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל שעלולים למצוא את עצמם מסורבי כניסה‫.

באיזו עוד מדינה מערבית פרט לגרמניה אין אפשרות להחזיק באזרחות שניה? לא בהרבה. מועמדת הבחירות בצרפת מטעם הימין הקיצוני, מרין לה פן, ניסתה לקדם חוק דומה בצרפת, שיהווה תקדים, לפיו, בעלי אזרחות אחרת, שאינה אירופית, יאלצו לבחור בינה לבין זו הצרפתית. כשביקשה להוכיח שהחוק אינו גזעני, הביאה את גרמניה בתור דוגמה‫.

אם נחזור לתושבי גרמניה הטורקים ולמשאל העם בטורקיה, ונשאל מה בעצם קורה כשנתיב פוליטי מקומי נחסם בפני מיעוט אתני לא משולב זה שלושה דורות בקירוב, נוכל להסיק שזה צפוי שביטויי סגרגציה ולאומיות או לאומנות יתקיימו גם מצידו של האאוטסיידר, שאינו יכול להשתתף במשחק הפוליטי.האם אין זה מתבקש שהוא יחפש נתיבים אחרים כדי לבטא ולתעל את התחושות הללו, במיוחד לנוכח המרכיב ההרסני של נחיתות מערכתית במדינת מגוריהם? האמת היא שלפני שהציבור הגרמני יציב סטנדרטים מוסרים עילאיים עבור אורחיו הקרואים רצוי שיסתכל במראה ויווכח לגבי הנתיבים הנסללים עבור תושבים בעלי אזרחות פגומה בארצו‫.

נועה גור היא אמנית חזותית המתגוררת בישראל ובגרמניה. חלק מעבודותיה עוסק בשאלות הקשורות למעמד ואזרחות במדינת הלאום