מזל טוב: אתה בעל יכולות מוטוריות מתאימות ללמוד מקצוע

זה היה בימים של טרום הרפורמה בחינוך, כשבית ספר יסודי היה עד כיתה ח’. למדתי בבי”ס ממלכתי גבע, במושבה הוותיקה גבעת עדה. התבקשתי לנסוע לעיר המחוז חדרה כדי לפגוש פסיכולוגית. כמנהג אותם ימים אף אחד לא הסביר מה ולמה, ופשוט לקחתי אוטובוס ומצאתי עצמי בקליניקה שלה. הזכרונות קלושים ומפציעה בהם הבקשה להרכבת פאזל עשוי מחלקי עץ (דיקט). לא זוכר שיחה של ממש שאולי מאפשרת לבדוק יכולות.

לאחר זמן מה, הגיעה חוו”ד: אני בעל יכולות מוטוריות מתאימות ללמוד מקצוע.

עמדתי לסיים את לימודי, והמצב לא נראה טוב בכלל: לא עברתי את הסקר המפורסם, המוגדר כ”מבחן ידע כללי” (שזה מוזר בפני עצמו, כי זה היה תחום שבו הצטיינתי בלי קשר ללימודים). התעודה כולה היתה מלאה בשליליים, ובשיעורי מתמטיקה ואנגלית הפסקתי לבקר מזמן. לא האמנתי שהם נועדו עבורי. שניים מאחי הגדולים דיברו צרפתית וספרדית כי גדלו ולמדו בקזבלנקה, ואני האמנתי – פשוט כך – שזה מעבר ליכולתי ללמוד שפה אירופאית, שזה נועד להם, למי שמוצאם משם, מאירופה. מה גרם לאמונה הזאת להרות בקרבי ולהינטע שם כאילו אין אפשרת אחרת?

+   +   +

אולי אתחיל מזה שלא בחרנו לגור בגבעת עדה, המושבה הוותיקה שנוסדה ב-1903. עלינו ממרוקו ב-1963 ובמשך שמונה ימים סירבנו לרדת מהאוטובוס. בסך הכל רצינו לגור ליד קרובי משפחה. בסוף נשברנו וירדנו. קבוצת עולים נוספת שהגיעה ב-1964 והייתה מיליטנטית מאיתנו החזיקה מעמד שלושה שבועות ונכנעה לאחר שלקחו את כל הצעירים למעצר לילה במשטרת פרדס חנה. 1964! לא שנות החמישים! ועדיין אין לי ספק שלפרשה זאת, כמו רבות אחרות, אין ממש סיכוי שנמצא זכר בעיתונות וברדיו של התקופה.

בגבעת עדה היה בית ספר אחד יסודי ממלכתי, גדול, בנוי יפה, מאוכלס במעט תלמידים. לא הייתה בעיה לשלב בו את העולים החדשים. אך במסגרת חלוקת המשאבים (“המפתח המפלגתי”), כולל האנושיים, בין מפלגות הקואליציה, נועדנו ושויכנו למפד”ל ולמערכת החינוך שזוהתה עמה – הממלכתי-דתי. בית ספר של ממש לא היה, ולכן נדדנו בין בתים ששימשו ככיתות.

נקודת מפנה בחיי חלה כאשר עברתי לבית הספר האשכנזי. זה קרה בכיתה ה’, והסיבה הישירה לכך היתה שמנהלת בית הספר, אשה תימנייה, שברה לאחי את היד כי חיבר עליה שיר מטרוז (מטרוז = אריגה בערבית, שיר מטרוז שכתוב עברית-ערבית) שמילותיו הגסות ומנגינתו זכורים לי עד היום. אכן מעשה קונדס, אבל אפילו עבור אבא שלי ז”ל, שהיה ירא שמים, התגובה היתה קיצונית מדי, וכך מצא עצמו אחי בישיבה חרדית בבני ברק, ואני הגעתי לבית הספר החילוני-אשכנזי “גבע”.

את המזרחים הבודדים בכיתה מצאתי כבר בתפקיד סטטיסטים, נוכחים-נפקדים, חפים מכל התייחסות לימודית. בדומה לבית הספר הקודם, גם פה לא היה להיסטוריה ולתרבות ממנה באתי ולו רמז בתוכנית הלימודים.

לצערי, הורי לא יכלו לסייע לי בהתמודדות מול העולם החדש, ובטח שלא לתת לי סוג של חיסון תרבותי מולו. אבא היה בן 73 כשעלינו ארצה והוא ואמא חשבו רק על איך להצליח לפרנס חמישה ילדים קטנים. אבי הועסק בעבודות דחק ואמא שהיתה המפרנסת העיקרית עבדה בבית אריזה לפרי הדר, ובמקביל ניקתה בתים ועבדה בעבודות חקלאיות עונתיות כגון בציר. מגיל צעיר, אגב, נרתמנו אנו הילדים לסייע בפרנסת המשפחה, כשכירים אצל ותיקי המושבה. בר המצווה המשותפת מטעמי חיסכון לי ולאחי הבכור, גדול ממני בשנתיים וחצי, מומנה כולה מהעבודה שלנו (בעיקר שלו, למען האמת).

אני חושב שהייתי ילד עם חלומות ושאיפות, והמגבלות שהציב בפני העולם החדש בלבלו ותיסכלו אותי. היה לי קונפליקט נוסף מולו, כי התעקשתי להמשיך ולשאת כיפה על ראשי. מהר מאוד, הכיפה שהועפה ממקומה בתכיפות ע”י חברי לכיתה בבית הספר החילוני, הורחקה לצמיתות על-ידי.

בתחילה הייתי תלמיד טוב ואפילו מצטיין ומוביל בנושאים העיוניים. אני מייחס זאת לגישה האנושית והלא-מפלה של מחנכת הכתה ומנהלת בית הספר שהאמינו בי והיו הוגנות. כן, היו גם צדיקות לעתים ואני שמח להכיר בכך! אני חושב שאלמלא דמויות כאלה, התסכול והמרד היו פורצים ללא גבולות, ובאים לידי ביטוי בדרכים שונות של פגיעה עצמית, פשע ומרד. ככל ילד בגיל כזה, עשיתי ניסיון להסתגל ולרצות. הייתי גאה על כך שנבחרתי לשמש בתפקיד הסנגור במשפט מבוים של מוטיל בן פייסי החזן, של שלום עליכם, המתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה. הזדהיתי עם הדמויות וראיתי בהן את מקורותי.

אבל אז הגיעה רונית – שמילאה את שני התפקידים המכריעים בחיי באותה תקופה, מחנכת הכיתה ומנהלת בית הספר. בפרספקטיבת זמן ותוך אחריות מלאה, אפשר לומר שהיא היתה גזענית עם דיפלומה. היום אנחנו מדברים על צורות מוסוות ומתוחכמות של גזענות ואפליה, ואני רוצה לומר לכם שפעם, בשנות ה-60 (ובטח בשנות ה-50) היתה גם גזענות בוטה שלא ניסו להסתירה, אפליה ישירה בלי הצטדקות. לדוגמה, כשכתבתי בחינות, רונית לא האמינה שהן פרי הידע שלי, זה היה בלתי-אפשרי מבחינתה. היא נתנה לי להרגיש אבק ושחבל לי להתאמץ. נפש של ילד לא יכולה להתמודד במצבים כאלה, ובטח לא של ילד עולה בעולם חדש עבורו. ההידרדרות בלימודים היתה בלתי-נמנעת, ומציונים טובים ירדתי מהר ל”מספיק” ומטה. תוך זמן לא-רב הפכתי גם אני לסטטיסט – בדומה למזרחים הספורים בכיתה.

כאמור, לא היה שום סיכוי שהורי יצילו אותי. אבי ז”ל היה כמעט בן 80 וחולה. אמי, כמפרנסת יחידה, עבדה עד אפיסת כוחות עבורנו. כך או כך הם האמינו בתמימות שבית הספר עושה את הטוב בשבילנו, כנראה לא יכלו להאמין באפשרות אחרת. לאחר זמן נודע לי שלא כל ההורים היו כה תמימים כמו הורי, וכי היה מי שהגיש תלונה רשמית למשרד החינוך נגד המנהלת על אפליית ילדיו.

+   +   +

ברבות השנים, כשנהייתי אב בעצמי, גרם לי זיכרון אותם ימים לעמוד על המשמר ולבדוק ולוודא שילדי אינם סובלים מדעות קדומות, כתוצאה משם משפחתם בלבד.

את הדיכוי בבית הספר השלימה עובדת סוציאלית, עולה חדשה בעצמה מהונגריה. היתה לה השפעה מכרעת בהכוונה שלי לפנימייה והביקורים שלה בבית שלנו זכורים לי כחוויה משפילה שהשאירה חותם קשה בנפשי.

בעצתה נשלחתי לפנימיית שדה בוקר. אל תבלבלו עם בית הספר לטבע שיש שם היום – זו היתה פנימייה קשה שעד מהרה נסגרה בגלל אלימות קשה ומעשי אונס שבוודאי לא הגיעו לידיעת התקשורת אז. שובצתי לכיתת מכאניקה עדינה בה למדתי במשך שנתיים. לכאורה, לא היתה לי בעיה עם זה והבנתי שזה המקום המתאים לי ושאין לי מקום אחר. הלימוד כלל תפעול כלי עבודה רלוונטיים כגון מחרטה ומקדחה וייצור מוצרים בסיסיים לתרגול.

בתקופה זו נשלחו כל אחי ואחיותי לפנימיות שונות בארץ.

בתום כיתה י’ וכשאבי ז”ל על ערש דווי, חזרתי הביתה. שום בית ספר באזור לא הסכים לקבל אותי, כי כל התעודה כללה ללא יוצא מן הכלל שליליים. לא ברור לי למה לא נפלטתי לגמרי, כנראה לא היה לי אומץ לכך. בהמלצת המנהלת הראשונה בבי”ס “גבע” שזכרה אותי לטובה, התקבלתי בסופו של דבר לכיתת גֶמֶר (כיתה ללא תעודת בגרות) בתיכון אזורי פרדס חנה. בשנתיים האלה חשתי בושה, כי חברי ליסודי, שבתוך תוכי סברתי שאיני נופל מהם, למדו בבי”ס זה בכיתות העיוניות לבגרות. את התסכול העצום שחשתי תיעלתי לריצות ארוכות בהן הצטיינתי והייתי מהטובים בארץ לנוער. כצפוי, סיימתי את התיכון ללא תעודת בגרות ועם ביטחון עצמי מאוד נמוך.

במחשבה לאחור, אני סבור שאם משהו מהתרבות וההיסטוריה של אבותי היה כלול בתוכנית הלימודים, דרכי היתה עשויה להיות אחרת. להגעה לישראל בגיל 6 הפגיע, לפני סוציאליזציה מספקת בתרבות המוצא ונטול כל מערכת חיסון של ממש מול החינוך הישראלי בשירות כור ההיתוך, לא יכלה להיות תוצאה אחרת. רק במכינה קדם-אקדמית לאחר שירות סדיר וקבע נחשפתי לראשונה לחומרים אלה. זו היתה הפתעה גדולה וחיובית עבורי, מעצימה ממש הודות למורתי ניצה דרויאן (היום פרופ’ באוניברסיטה בארה”ב, חוקרת מורשת אבותיה בתימן). בהשראתה, זה בוודאי לא היה מקרה שבחרתי לכתוב את עבודת המחקר הראשונה שלי במסגרת המכינה על מרד ואדי-סאליב.

שנים רבות לאחר מכן, כשהיה נדמה לי שהשתחררתי מעול הכחשת העצמי, עדיין הייתי מופתע כאשר פרופ’ משה בר-אשר סיפר לי כי כפר הולדתי הנידח בדרום מרוקו היה מקום מושבו של איש הלכה יוצר, ר’ אשר. זה היה בלתי-נתפס עבורי, שכפר קטן כל-כך, עם עשרות בודדות של משפחות יהודיות, ישמר ויצור ידע יהודי משמעותי. זה לא מפתיע אם נזכרים בעוצמת הדימוי השלילי שנצרבה כלפי תרבות המוצא, בילד ממשפחה יראת שמים, אבל מעוטת כלים תודעתיים להבנה ולהתמודדות עם המציאות אליה נקלעה.