מה חושב מנהל מטרודן על עובדיו? מה חושב יו”ר הדירקטוריון עוד אחד מן הממונים באוצר (רן קרול) האוצר שעלה לגדולה במשק הישראלי המופרט? כרגיל שומעים מהמנהלים הבורים בהלכות דמוקרטיה וזכויות עובדים את הקלישאות הרגילות על עצמאות ניהולית, עמידה בהסכמים, והיות העובדים כלי משחק בידי ההסתדרות. הכסף שהם אמורים להרוויח הוא הרבה יותר מאמצעי הוא המטרה שאין בלתה. הם משמיעים עמדות שאדם שעיניו בראשו היה מתבייש להגיד אותם ברבים, אבל הם הישראלים החדשים, ומה כבר אפשר לבקש יותר.
כדי שאדם יהיה מנהל בכיר בישראל הוא צריך לעבור את מבחן שבו הוא חייב להשמיע את דברי ההבל שלמעלה. בלעדי זה לא יקבלו אותו למועדון ואז אנה הוא בא. לא הייתי כותב על כך כדי לא לשעמם את עצמי, אבל ציטוט אחד של המנהל אשר ניחן ביכולת אנתרופולוגית פסיכולוגית לאבחן את העומדים מולו, העובדים האלו בדרום הבלתי מפותח, מראה עד כמה המנהלים הללו חיים בעולם שבו סטריאוטיפים ממשיכים לחיות, ולחיות טוב. “אילן קרני מודה שלא ציפה למהומה שהתרחשה בבאר שבע (עמידה על זכויות עובדים היא מהומה בעיני הכתב). יש פה ראש אחר (טוען קרני). האנשים פועלים עם הרבה אמוציות. אתה יושב עם עובד ודן בענייני עבודה ופתאום הוא מתחיל לבכות (כמה לא גברי, לבכות איפה נשמע הדבר הזה?). הדמעות זולגות ואתה נדרש לקבל החלטה תחת לחץ רגשי (מה אלו מבאר שבע לא למדו שהעולם הוא של אנשים רציונאליים הממקסמים תועלת). אני לא מכיר דברים כאלה. אני לא עובד ככה (בטח אתה סתם מנצל עובדים). אני יודע דבר אחד: יש הסכם. כולנו חתמנו עליו. כולנו צריכים לכבד אותו. נכון, השכר של הנהגים נמוך. אבל מה לעשות (ממש חסר אונים המנהל, אין מה לעשות, גזירת גורל). זה המצב התחרותי בענף” (צבי אלוש, האוטובוס מאחר בחודש, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, עמ` 20).
אחרי הדברים הללו כל המוסיף גורע, בכל זאת הייתי מציע למעסיקיו של המנהל הדגול להעלאתו בדרגה ולשלש את משכורתו, כי מי כמוהו מוכשר.