בשעת כתיבת שורות אלו (יום שלישי, 25 בספטמבר 2007) מתקיימת בעיר עזה הלווייתו של ד”ר חיידר עבד אלשאפי. העובדה שפלסטינים מהגדה המערבית אינם משתתפים בהלווייתו מסמלת יותר מכל את המצב הבלתי אנושי והבלתי נסבל בו ממשיכים לחיות מיליון וחצי פלסטינים ברצועת עזה. זאת התוצאה של טבעת החנק המתהדקת מיום ליום סביב צווארה של הרצועה והמוטלת על-ידי ממשלת ישראל באמצעות צה”ל, בעידוד הממשל האמריקאי, ותוך ניצול ההפיכה הצבאית הנפשעת שביצע ארגון חמאס ברצועה.
הסתלקותו של ד”ר חיידר עבד אלשאפי היא אבדה כבדה לעמי פלסטין, ישראל והאזור כולו. האיש החכם והעניו הזה היה מקור של תיקווה גדולה לרבים. כל מי שהכירו את עבד אלשאפי, באו במגע עמו, פעלו עמו ולמדו ממנו – העריצו את היושרה שלו, את השקפת עולמו ההומניסטית והאוניברסלית, את ראייתו המפוכחת, את דבקות התנגדותו לכיבוש מולדתו ולדיכוי עמו, את מסירותו ללא גבול לעמו ולמען שלום צודק, את מחויבותו החברתית, את דאגתו לחולים שלו, את יחסו החם והלבבי לבני אדם, ואת אהבתו לבני משפחתו.
בחייו ובפעילותו הפוליטית והציבורית ארוכת השנים ד”ר חיידר עבד אלשאפי היה דוגמא ומופת של מנהיג בעל עקרונות, נקי כפיים ונטול כל נטייה לשררה. את דעותיו הוא ביטא בבהירות רבה, בלי הרמת קול ומבלי לרדת לרמה של קלישאות וסיסמאות נבובות. על מאבקיו העיקשים נגד הכיבוש הישראלי הוא שילם בהגליה ובגירוש.
כשהוא חשב לנכון, ד”ר חיידר עבד אלשאפי לא היסס לבקר את הנהגה אש”ף, שנימנה עם מייסדיו, ולא את מדיניותן של ממשלות ומדינאים ערביים. בגלוי ובעקביות הוא ביקר את היו”ר יאסר ערפאת על כך שוויתר כי בהסכמי אוסלו ייכלל סעיף חד-משמעי ומחייב להקפיא באופן מוחלט את פעולות ההתנחלות של ישראל בשטחים הכבושים. ללא מורא וללא משוא פנים הוא התייצב בפומבי נגד פגיעות בזכויות אדם ברשות הפלסטינית ונגד תופעות של שחיתות שפשטו בה. לא אחת, גם הוא וגם המוסד שבראשו הוא עמד שנים רבות, הסהר האדום, היו מטרה להתקפות של קנאים דתיים. איומים ופעולות אלימות לא הרתיעו אותו מדרכו. את עמדותיו הפוליטיות הצגתי לעתים בראיונות שהעניק לעיתון “הארץ”. כשעברתי על חלקם היום, לא יכולתי שלא להתפעל שוב מהבהירות בה הוא ניסח את מחשבותיו.
זכות גדולה נפלה בחלקי להימנות עם חבריו של ד”ר עבד אלשאפי. לעתים קרובות הוא עזר לי להתמצא במבוך המציאות הערבית והמזרח-תיכונית, ובייחוד בסבך הבעיות הנוגעות לעם הפלסטיני.
ד”ר חיידר עבד אלשאפי היה חף מכל שנאה לכל עם אחר. מתוך שלל החוויות שחוויתי בחברתו והאמירות ששמעתי מפיו אספר רק על אחת אשר לדעתי משקפת יותר מכל את אישיותו.
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת יוני 67`, ישראלים רבים, בעיקר תושבים מעיירות פיתוח בנגב, נהגו לערוך את קניות מצרכי השבת שלהם בשווקים של עזה בשל המחירים הנמוכים יחסית שהיו נהוגים בהם.
באחד מביקורי בבניין הישן של מרפאה הסהר האדום במרכז העיר עזה, לא הרחק מחוף הים, בין האנשים שהמתינו לתורם להיכנס לרופא השיניים, הבחנתי בשניים אשר לפי סימנים שונים – הבגדים, סלי הקניות והניב הצפון-אפריקאי של הערבית שבפיהם – לא נראו לי כתושבי המקום, כלומר פלסטינים עזתים. כשגברה עלי סקרנותי, הרהבתי עוז לשאול את השניים בעברית מאין הם באים ומה מעשיהם במקום. אחד מהשניים השיב לי בפשטות שהם תושבי העיירה נתיבות ושהם נוהגים לנצל את יום הקניות שלהם בעזה כדי לבוא לכאן ולקבל טיפולי שיניים במחיר סמלי של לירה אחת, אולי יותר, אינני זוכר כמה הם אמרו.
כשנכנסתי לחדרו של הדר”ר אלשאפי שאלתי אותו האם הוא ואנשיו מודעים לתופעה שנגלתה לי בחדר ההמתנה לרופא השיניים. כשחיוך נסוך על פניו, עבד אלשאפי השיב לי, “כן, אנחנו מודעים לתופעה. הם לא הישראלים היחידים הבאים אלינו כדי לקבל טיפול רפואי תמורת תשלום סמלי. אנחנו יודעים היטב שמדובר באנשים נזקקים, ומצדנו איננו מתכוונים לבדוק ולברר מאין הם באים ומהו מוצאם. הצוות הרפואי שלנו שותף לעמדתי ופועל בהתאם כדבר המובן מאליו”.
כזה היה הד”ר חיידר עבד אלשאפי.
סוף