מי מפחד מ"ג'נין ג'נין"?
יארה גראבלה
פעילה פוליטית וחברתית מיפו, חוקרת עצמאית, בעלת תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית ולימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב וחברת ועד באקדמיה לשוויון
ביום שני השבוע, ה-12.1.2021 אסר בית המשפט המחוזי בלוד על הקרנת הסרט “ג’נין, ג’נין” בישראל. השופטת הלית סילש קבעה כי יוצר הסרט, מוחמד בכרי, יפצה ב-175 אלף שקלים את התובע – סא”ל ניסים מגאנג’י, שלחם בקרב במחנה הפליטים ג’נין במבצע “חומת מגן”. בנוסף הוטל על בכרי לשלם הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.
מזה 18 שנה מתנהל משפטו של בכרי אל מול הרדיפות הפוליטיות בשל הסרט האמור, שנערך מקטעי וידאו וצילומים מהמבצע הצבאי במחנה הפליטים ג’נין, וכן ראיונות שערך בכרי עם תושבי המחנה. בין הסצנות שצוינו בכתב התביעה ככאלו שמהוות ׳לשון הרע׳ הייתה סצנה קשה במיוחד שבה קשיש פלסטיני מספר שנורה בידו ללא סיבה על ידי חייל צה”ל, שאף איים עליו. הפסיקה הזו מוציאה את בכרי ואת הסרט מן ההקשר ההיסטורי שלו (טבח בג׳נין ולא רק בג׳נין) ובכך מסרסת את האמת של בכרי על מבצע חומת מגן.
הגינותו של פסק הדין אינה השאלה המרכזית, אלא התהליך שנכפה לאורך השנים על בכרי, כמו על רבים מן היוצרים והיוצרות, הבמאים והבמאיות שלא מפחדים להתעמת עם האמת. בכרי החליט ללכת עם הסרט עד הסוף בידיעה שהסרט היא קריאת תיגר על הפרקטיקה הצה”לית ועל פשעי המלחמה. באמצעות הסרט העלה אל פני השטח מציאות בלתי נסבלת וחשף חוויות חיים שקופות. “ג’נין ג’נין” הוא עדות לחיים תחת כיבוש מתמשך על כל רבדיו, עצם בגרון שמשבשת את האילוזיה הישראלית של האינדיבידואל המחשיב עצמו רציונלי.
הזוועה שמוצגת על ידי בכרי לא מתקיימת באקס-טריטוריה. על פי היגיון הגבולות הנזילים של ישראל והריבונות המעשית על השטחים, האחריות לעוול היא עליה ועל צבא ההגנה המוסרי בעולם המושל מטעמה. הפסיקה שניתנה על סרטו של בכרי מוכיחה – שוב – כי מדובר במדינה מפוחדת, הרחוקה הלכה למעשה מנאורות, ביקורתיות וליברליות, על אף הכתרים שהיא קושרת לעצמה (וילה בג’ונגל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וכולי). זו מדינה שכוחה אמונתה, שמשקיעה אין סוף משאבים בפיתוח מערכות נשק מתקדמות ובמיטב טכנולוגיות הלוחמה, מדינה שמנהלת אין סוף מבצעים ופשיטות על בתים וכפרים פלסטינים ועדיין, מפחדת מביקורת על הנזק שהיא בעצמה מסבה.
אין לי ולא היה לי שום אמון במערכת המשפט הישראלית או במרחב הדיון הציבורי שרק מתיימר להיות פלורליסטי אבל לא באמת מצליח. הרחוב הישראלי שבוי בפוזיציה של עצימת עיניים ועל פי רוב אין לו עניין בשיח רב גוני או בשאלת הזכויות של הפלסטינים.
אין לי שום אמון במדינה שלא פותחת את הארכיונים הממשלתיים שלה לקהל הציבורי ומתנהגת כאילו מדובר בארכיונים פרטיים. ישראל היא מדינה שיש לה מה להסתיר. מדינה המחרימה סרטים ואוסרת על הקרנתם זו מדינה שמפחדת להתמודד עם האמת. מדינה חזקה בעולם מתוקן לא מפחדת מביקורת ונוהגת לעשות מדי פעם בדק בית, ולתהות מה קורה לכוח בתנאים של כיבוש. בסרטו של בכרי אין הסתה, אין אנטישמיות ובטח ובטח לא עידוד לשנאה. השנאה מגולמת דווקא בניסיון להשתיק ולדכא את בכרי על ניסיונו לשקף את המציאות. פסק הדין הזה מצטרף לשורה ארוכה של ניסיונות דמוניזציה לבכרי ולדה-הומניזציה שנעשית לעם הפלסטיני בכל מקום.
בחירתו של בית המשפט בסנקציה הקיצונית של השמדת עותקים ואיסור על הפצת הסרט מצטרפת גם היא לתרבות הצנזורה ולסתימת הפיות בצורה הכי אגרסיבית שיש. אני רק יכולה לקרוא למי שמאמינים שהם בעלי חוש ביקורתי לצפות בסרט ולדבר עליו. נסו לתהות מדוע בעצם הוא נאסר להפצה? ממה כל כך ישראל מפחדת? ואל נא תטעו, נעשה כך לבכרי כי הוא יוצר ערבי, אבל בבוא העת זה יכול לקרות לכל אזרח ישראלי/ת שמעז/ה לקרוא תיגר.



