מי מפחד מהסלמה

עוד לפני שמתחילים לפזר אמירות על איך ״לאור האירועים האחרונים ההנהגה הערבית צריכה לנהוג באחריות ולהרגיע את הרוחות״, אני מוצא את עצמי מחויב להזכיר עד כמה המצב רע כבר זמן רב, רב מדי, ומדוע הסלמה היא הפתרון היחיד. השיח הציבורי והתקשורתי המתנהל כעת ייצור ויוצר כבר תמונת מצב בה לפיה שגרת ואיכות חייהם של האזרחים הערבים הופרעו על ידי כמה אירועים חריגים. אבל רק ביום שבת האחרון נרצחו שני צעירים ביפו, לפני שבוע נרצח עוד אדם בלוד וביום ההפגנה הגדולה בשבת נערכה קטטה המונית באום אל פחם. כל ניתוח של ״מצב החברה הערבית״ חייב לשקף תמונה הוליסטית הכוללת את העוני, המחסור בתקציבים, הגזענות הממוסדת וכוח משטרתי המתנהל כמו אחרוני העבריינים. כך שבלי קשר לאירועים הקשים האחרונים, יש להעביר הילוך במאבק.

בעקבות מה שאירע בקלנסווה ובאום אל-חיראן, החליטה ועדת המעקב של ערביי ישראל על הפגנה מרכזית בערערה בשבת האחרונה. כמצופה ולאור המצב, אכן הגיעו קרוב לעשרת-אלפים איש מצפון ועד דרום (מתוכם גם כמה מאות יהודים). ההפגנה יצאה מהכניסה לערערה, ובאמצע הדרך התפצלה באופן סימבולי לשתי קבוצות: קבוצה ראשונה שהתאפיינה באוכלוסייה מבוגרת יותר פנתה שמאלה והמשיכה לפי התוכנית לצעוד מאחורי ההנהגה המסורתית – כלומר מנהיגי כל המפלגות הפוליטיות, בתוך ומחוץ לכנסת – ולשמוע נאומים בישיבה על כסאות פלסטיק, ואילו הקבוצה השנייה וברובה צעירים פנתה ימינה והמשיכה את ההפגנה לוואדי ערה, שמהר מאד הובילה להתנגשויות עם המשטרה; להזכירכם, אותו גוף האחראי לרצח יעקוב אבו-אלקיען.

הצעירים עמדו אל מול כוחות המשטרה ונשק לפיזור הפגנות כמעט לבד, כאשר כמה מאות מטרים מהם אנשי ההנהגה המסורתית עלו לבמה ונאמו ארוכות על צדק, על הקרבה ועל המאבק הלאומי. הרבה מחשבות עלו בי בעקבות האירוע הציני הזה, בתוך תקופה של חוסר ודאות. מצד אחד הצעירים, שחלקם גדלו בתוך המפלגות והושפעו ממנהיגיהן, החליטו שנמאס להם מעוד הפגנה שקטה שמסתיימת באותם נאומים ורצו לאתגר את המשטרה ולחסום כבישים, ומנגד ההנהגה הערבית שלא מעוניינת בהסלמה ומציגה ניתוחים ופרשנויות פוליטיות המובילים כולם לצורך להיות “אחראים”.

במקום להתמודד עם הטענות, החל דיבור על כך שהצעירים האלה ״לא אחראים״ ופעלו על דעת עצמם במקום להקשיב להנהגה. גישה שמרנית, המתקשה להפנים שההפך הוא נכון – שהם הקשיבו להנהגה מאז שנולדו והושפעו מדבריה, ובאמת האמינו בצדקת דרכה ובאמונה שעדיף להיאבק על מה שצודק מאשר לחיות בהשפלה. ההנהגה עצמה היא זו שלא הקשיבה לעצמה. באופן אבסורדי לחלוטין, לאחר שראיתי לאן הדברים מובילות ההתנגשויות עם המשטרה, הייתי תמים להאמין שהנואמים המכובדים יירדו כעת ויפגינו אחריות בעצמם, אך אלה התיישבו בכיסאות ונאמו את נאומיהם על איך עדיף למות בכבוד מאשר לחיות בהשפלה. לא האמנתי למראה עיני, כיצד הם פה על הבמה רחוקים כמה מאות מטרים מירי של גז מדמיע וכדורי גומי, ומרשים לעצמם להגיד דברים כאלה מבלי לעמוד בקו הראשון. גם אם לדעתם זו לא החלטה נכונה, מחובתם היה לעמוד אל מול כוחות המשטרה. הלוא כל מה שהיה צריך זה החלטה של שוטר אחד וכדור אחד בשביל אסון.

כמובן, אין לזלזל בהנהגה שפועלת זה כמה עשורים. אך כמו כל ארגון אחר במצבן, המפלגות המסורתיות נוטות לפעול באופן כמעט טבעי בכדי לשמר את הסטטוס קוו. לכל אלה שחושבים אחרת, רק צריך להסתכל על ההתנהלות של הרשות הפלסטינית, שחלק ממנהיגיה הקריבו המון למען העם הפלסטיני, אך ההתמסדות פוגעת בכל סיכוי לשינוי מהותי כאשר הם יוצאים כנגד הטבע המהפכני של הצעירים. ההנהגה צריכה להפנים שרצונה לא רלוונטי. הממשלה הישראלית קיבלה החלטה להסלים את היחסים עם החברה הערבית, תוך גיבוי מלא מהחברה הישראלית שרוצה נקמה. ערוץ 10 יכול להביא עוד עשרים הוכחות לאיך המשטרה אשמה ברצח יעקוב אבו-אלקיען והשוטר ארז (עמדי) לוי, זכרונם לברכה, אך לעובדות אין שום לגיטימיות ומשמעות בשיח הציבורי.

כמעט 70 שנות כיבוש, שבמהלכן הגיל המבוגר יותר בחברה הישראלית מודע היטב למה שקרה ביפו ובחיפה בשנות ה-40 וה-50, והצעירים שמתגייסים רואים מה קורה בחברון ובשכם, כולם יודעים שיש מצור וראו בשידור חי שתי מלחמות על עזה ולמרות זאת לא התנגדו לאי צדק שנעשה – וההנהגה הערבית עדיין מאמינה שלאותה חברה באמת יפריע אם מחר יוחלט להחזיר את המשטר הצבאי? הם מסרבים להאמין שבשדה הפוליטי בו אנו קיימים אין ביכולתם באמת להשפיע דרך מוסדות המדינה, וגם אם הקימו עמותות הם עדיין יהיו כפופים לרשם העמותות, כאשר כפי שראינו עם התנועה האסלאמית הצפונית, בהחלטת שר ושימוש בתקנון לשעת חירום כל מוסדות התנועה נסגרו וכספה הוחרם. בדיוק זה מה שעלול לקרות לכל שאר המפלגות ברגע שיצברו די כוח כדי לאתגר את המדינה בעזרת מוסדותיהם.

אינני רוצה ליצור רומנטיזציה של המאבק. אבל הסלמה יכולה גם ליצור תקווה ולכוון את תסכולם של הצעירים הערבים לעבר מי שבאמת אשם במצבם – המדינה. אם צומת הדרכים של החברה הערבית הוא הבחירה בין סטטוס קוו לבין ההסלמה, צומת הדרכים של ההנהגה הוא הבחירה בין תפקיד המתווך בין החברה הערבית למדינה ולחברה הישראלית, לבין היות חלק מההנהגה הלאומית הפלסטינית, ולנצל את תפקידם בכדי ליצור קונצזוס לאומי כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני ומאבקו לשחרור לאומי.